"אורות אדומים": הבלתי צפוי כל כך צפוי
מה עומד מאחורי המתקשרים עם עולם המתים? הסרט "אורות אדומים" מבקש להעלות ספק בנוגע לתופעה באמצעות עלילת מתח, ואז פותר אותה באמצעות העל-טבעי - בלי להפתיע
האם עוד מותר לדבר בשבחי חשיבה ביקורתית? להפגין עמדה סקפטית כלפי אלו המציגים עצמם כמדיומים, טלפאתיים, רואי נסתרות וחוזי עתידות? בעידן שלאחר סדרת הטלוויזיה "תיקים באפילה" וסרטי הקולנוע של מ. נייט שאמאלאן, החשיבה הרציונלית הושלכה הצידה למען הריגוש שבגילוי המציאות האחרת, הנסתרת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הבמאי-תסריטאי-עורך-מפיק של הסרט, רודריגו קורטס - מי שביים את ראיין ריינולדס במותחן הקלאוסטרופובי "Buried", שוב מנסה להשתמש בסיטואציית מתח בכדי לשאול שאלות גדולות. אך בסרט שמתחיל בדרך סבירה ושהופך ליותר מייגע וצפוי דווקא כשהוא מנסה להפתיע, לשאלות הגדולות יש תשובות מאוד קטנות.
מעלים באוב ספק
ד"ר לפסיכולוגיה מרגרט מת'סון (סיגורני וויבר) והעוזר הצעיר שלה, ד"ר לפיזיקה בשם טום באקלי (קיליאן מרפי), הם חוקרים סקפטיים של מה שמתחזה ל"על טבעי" - בין אם מדובר בחשיפת הגורמים להופעת פולטרגייסט בבית משפחה, או חשיפת האופרציה של שרלטן המתחזה לבעל כוחות על טבעיים במהלך מופע. ד"ר מת'סון מונחה ע"י עיקרון "התער של אוקאם" המיושם כאן לשלילת העל-טבעי: "כשאני שומעת קול דהרת פרסות אני לא חושבת על חדי-קרן אלא על סוסים".
בהפסקות שבין פעולות חקירה וחשיפה שני החוקרים מלמדים סטודנטים על הטכניקות המיושמות במיצגי השווא של העל-טבעי - כמו הטכניקה המאפשרת להרים שולחן במהלך סיאנס באמצעות רגלו של המדיום. בדומה לסרטי עוקץ ונוכלויות, הצופים יכולים לשאוב הנאה מהקטעים המכניסים אותנו אל מאחורי הקלעים של עולם הרמייה.
לכאורה זהו בסיס מעניין שמזמין את הופעת האנטגוניסט - בעל כוחות על אמיתיים או שרלטן שמיומנותו תאתגר את החוקרים, אך המסגרת הבסיסית שבה ממוקם קונפליקט זה לוקה בחוסר אמינות משווע. באוניברסיטה בה מלמדים מת'סון ובאקלי יש קבוצת חוקרים נוספת בראשותו של ד"ר שקלטון (טובי ג'ונס) שגם היא מנסה לבדוק בכלים מדעיים האם קיימים כוחות על טבעיים, אך עושה זאת בחוסר זהירות המתחייב.
שתי קבוצות חוקרים שעוסקות בנושא זה באותה אוניברסיטה? כזכור, בתחילת "מכסחי השדים" (1984) סולקו פיטר ונקמן וחבריו מהאוניברסיטה בגלל רדיפתם אחר רוחות. הם היו שמחים לדעת שיש מוסדות אקדמיים שלא סובלים ממחסור בתקנים לחוקרי העל טבעי.
בעולם המוצג ב"אורות אדומים" נדמה כי כולם עוסקים בעל-טבעי, בקיומו או אפשרות הפרכתו. חזרתו מפרישה של סיימון סילבר (רוברט דה נירו), עיוור המתיימר להחזיק ביכולות החזקות ביותר, הופכת לאירוע תקשורתי מרעיש. לכידתו של מי שהוכח כמתחזה מוצגת כפעולת שיטור רחבת היקף והרת גורל כאילו השתלטו על שודד שמחזיק בני ערובה. עימות בתוכנית טלוויזיה שבו חווה מת'סון השפלה קלה הופך לידיעה בעמוד הראשון של העיתונים.
גם אם זה חלק מהניסיון להעצים את הקונפליקט הדרמטי ואת חשיבות השאלות בהן עוסק הסרט, ניפוח יתר הזה פועל באופן הפוך בהדגשת תנועתו של הסרט לעבר המופרך.
את עלילת "אורות אדומים" ניתן לחלק לשני חלקים - החלק הסקפטי שנמשך עד אירוע שבו אחת הדמויות המרכזיות מתה, והחלק הלא שקול והמתדרדר במהירות שלאחר אירוע זה. בין שני החלקים הופך העימות עם סילבר למרכזי מבחינה עלילתית. בהתאם לכך, אירועים מוזרים ולא מוסברים מתחילים להתרחש, והסרט יכול לנוע לעבר שפה סגנונית שבה הגבול בין מציאות ודמיון אמור להיטשטש. בפועל שינוי זה מתמצה בשרשרת הפחדות מעדות ה"בו!!!", ובתנועות מצלמה מהירות הסובבות את הדמויות.
הגילויים של החלק האחרון של הסרט רחוקים מלהיות מפתיעים. עיקרון "התער של אוקאם" ישים, באופן אירוני, עבור הסרט עצמו. כיצד אדם עיוור כמו סיימון סילבר יכול לבצע מעשה רמייה? בחיים לא תאמינו. מבלי לרמוז לטוויסט המסיים את הסרט והנוגע לאפשרות קיומם של כוחות על-טבעיים, רק אומר שיש בו אקט לא סביר ולא הגון מבחינת המידע אליו נחשף הצופה עד שלב זה. אבל אפילו בתנאים אלו זה לא מפתיע, בוודאי שלא מעורר מחשבה, אלא בעיקר מגוחך וצפוי.
