פתיחת האולימפיאדה: רוק, צחוק וזיכרון סלקטיבי
מופע הפתיחה של לונדון 2012 סיפק חגיגת ענק של תקינות פוליטית והיסטוריה בריטית נטולת קולוניאליזם. ואיך היה השידור של ערוץ 1? בואו נגיד שכלום לא היה קורה אם הפרשנים היו נשארים בבית הפעם. אריאנה מלמד מסכמת
בראשית היו האיכרים. שמנמנים וחייכנים, בשביסים וסינרים צחורים, חיו להם בשלווה על תלוליות הדשא של הטלטאביז, והכל היה נפלא. האידיליה לא האריכה ימים, שכן ארובות ענקיות ומעשנות נולדו מתוך האדמה הטובה, והאיכרים היו לפועלים קשי יום, ומלוכלכים נורא, וזועמים בהתאם. נו, ומי אחראי לזה? המהנדס הגדול איסאמבארד קינגדום ברונל, שם אמיתי ואיש אמיתי, בדמותו של קנת בראנה בכובע צילינדר, סיגר וחליפה שחורה מאיימת, כמו של הבנקאים ב"מרי פופינס".
אולם המהפכה התעשייתית לא האריכה ימים, שכן הפועלים נאבקו על מעמדם ועל זכות ההצבעה לנשים וייסדו את קופת חולים הבריטית, ה-NHS, שתפקידה לכסות אמני טרמפולינה זעירים בשמיכה, ולהעבירם לעולם החלומות של פיטר פן פינת פו הדוב והארי פוטר, כשג'יי קיי רולינג קוראת להם סיפור לפני השינה ומעוררת את השדונים והסוהרסנים מרבצם, יחד עם וולדמורט האיום. כל זה נקטע במלחמה אחת בלבד ב-1914, ובהופעתם של אנשים שחומי עור עם מזוודות כמהגרי עבודה חדשים. ואז הגיעו הביטלס, והמי ומייק אולדפילד, והאיכרים שהיו לפועלים הפכו להיפסטרים ופרחות עם אייפונים וכולם מחאו כפיים לממציא האינטרנט.
הפקת הענק של דני בויל, אופרת רוק וצחוק עם חשבון של 42 מליון דולר פלוס-מינוס ועשרות אלפי מתנדבים, היתה ההפך הגמור מזיכרונותיו המצמיתים של טקס הפתיחה המפחיד בבייג'ינג 2008. איכויות ההפקה היו מופתיות, כיאה לאומה שעדיין מייצרת טלוויזיה מצויינת. התכנים? קחו נשימה ארוכה, ותראו איך מופע מונומנטלי עם המלכה, ג'יימס בונד ומיסטר בין כסטטיסטים, הוא בעצם הצהרה פוליטית בעייתית ביותר, עם נרטיב שאופיו קרוב מאוד למפגן העוצמה-אחדות-דיוק של בייג'ינג.
לכאורה אין כל דימיון בין השניים, אלא שדני בויל, אבי "טריינספוטינג" ו"נער החידות ממומביי", הודה שצלו הענק של טקס הפתיחה ההוא העיב על ההוגים והם רצו לעשות בדיוק ההיפך. כלומר, לחגוו את הריבוי ולא את האחידות, את הבלגן השמח ולא את הצייתנות הקפואה, את הגיוון ולא את ההצדעה לקו אחד. לכאורה זה הצליח, ובמשתתפים באמת היו בני כל הצבעים, הגילים והאומות. מקום של כבוד ניתן למוגבלים ולאלה שלא שפר גורלם, מילדים כבדי שמיעה במקהלה מעורבת ועד למלווי משלחות בכסאות גלגלים. היה פוליטיקלי קורקט לתפארת, ובניגוד גמור למציאות האולימפית, שבה רק על-אדם בעל תכונות פיזיות מאד מסוימות יכול לשבור שיאים ולמוגבלים יש משחקים משלהם. מילא, העיקר הההשתתפות.
כולנו ילדים, וילידים
בויל בחר לספר סיפור: תולדותיה של האומה הבריטית בסמלים חזותיים רבי עוצמה, ובלי מילים. הסיפור מייצג קוי חשיבה פשטניים שהם סימני ההיכר המשותפים למחבקי עצים, שמאלנים אוטומטים ומגלגלי עיניים בכל העולם: חקלאות זה טוב, תעשייה זה רע, וטייקונים - רע עוד יותר, רע מוחלט. אנגליה בסיפור הזה היא סוג של טוב מוחלט, אומה שנטיותיה הפרוגרסיביות העניקו עוד ועוד זכויות לנתינים על דרך המאבק. הנתינים אפילו תפקדו כפועלי במה סוציאליסטים בנוסח ברטולד ברכט, כשהחליפו בעצמם ובאורח גלוי פיסות מן התפאורה.
מה נשכח מהסיפור? בריטניה הגדולה, הקולוניאליסטית ועוולותיה. העובדה שאלה, ולא מהנדס גאון, בישרו את בוא המהפכה התעשייתית ופרנסו אותה. מגזל המושבות האמריקניות ועד לביזה המלכותית בהודו, שום דבר שקשור בתולדות האומה הבריטית לא הובא לידיעתם של מאות מליוני צופים במופע. תקינות פוליטית עילאית, אכן - אבל גם סוג של סיפור מוכתב לילדים. כי הרי כולנו, מנקודת מבטו של הבריטי האציל והמתנשא, ילדים וילידים.
לא שחסרו רגעי קסם במופע האהבה העצמית: המלכה ששיחקה את עצמה לראשונה בחייה ונפלאות העריכה המתקדמת כמעט שכנעו אותנו שהיא קופצת מהליקופטר לאצטדיון. מיסטר בין מושתל בתוך "מרכבות האש", מתחמן ומנצח. פעמון 23 טון. המון מוזיקה טובה. הדלקת הלפיד המפתיעה והיפהפיה, שמוכיחה שוב כי כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן. קריצות ובדיחות פנימיות לרוב מתולדות הקולנוע הבריטי, שירה בציבור עם פול מקרטני ובלוריתו המתנפנפת ברוח.
מופע פתיחה שכולו קודש להעצמת תנועת התיירים לבריטניה הירוקה והמקסימה, ברוח מופעי הפתיחה של הארוויזיון, ועל כולו ריחפה תהייה גדולה אחת: איך בדיוק העניינים מתקשרים למשחקים האולימפיים? ואיך קורה שמותר להעלות קטע המוקדש ליקירינו המתים מכל התקופות, אבל גם בו הס מלהזכיר את 11 נרצחי מינכן? ואיך מותר להפחיד בסוהרסנים בדיוניים, אבל לא להזכיר לרגע קורבנות של טרור אמיתי?
מתישהו - מאוחר מדי - זה נגמר, והמשלחות עלו לסיבוב: הג'ודוקאית הסעודית, הדגלנית מברוניי והדגלנית האוסטרלית הן הוכחות חיות ל-45 אחוז משתתפות במשחקים, שיא היסטורי. ריבוי המסטיקים בפיותיהם של האתלטים והמצלמות שבידיהם הם לא בדיוק תעודת כבוד למשלחות הלועסות ומתעדות בטירוף.
ואיך היינו אנחנו? המשלחת היתה לבושה יפה והתנהגה יפה. גומי לעיסה אחד לא נצפה בקרבה. אבל גם סרטים שחורים על שרוולי הז'קטים לא היו, וברגע של גועל אמיתי ראיתי את אלכס גלעדי קם לכבודה ממעמדו הרם כחבר בוועד האולימפי: זה אותו אלכס גלעדי שבראיון לרשת ב' סירב להסביר מדוע לא אוזכרו טבוחי מינכן בטקס ואמר ש"אנשים לא יבינו את זה". במקומו, הייתי מתחבאת בבושה מתחת לכסא. שקופית ושמות הספורטאים מטעם הערוץ הראשון הופיעו לרגע: מחווה קטנה מדי. אפשר היה לעשות יותר, וצריך היה.
ואיך היתה רוממה ברגעי השיא שלה? כרגיל, אלופת העולם בפגיעה עצמית ביריה ברגל. ציבור ענק של אזרחים משלמי אגרה שנזכרים בקיומו של ערוץ 1 אחת לארבע שנים נחשף לאולפן חף מכיף וחגיגיות, ונידון להגיגיהם של בוני
גינזבורג ואורן נהרי, עליהם הוטל למשוך שעת שידור שלמה לפני מטס הפתיחה המלכותי. השניים הפגינו כריזמה של צנוניות. מעט מדי התלהבות ויותר מדי ידע היו שם.
וכך גם שדרינו הותיקים אורי לוי ויורם ארבל, שהקרינו בעיקר ידע היסטורי ושידרו פרטי טריוויה של מומחים, אבל לא תחושה של כיף. לוי, בוויס אובר קצת לפני פתיחת הטקס, אפילו קונן על גורלו של השדר הנאלץ להימצא בסביבת הבריכה האולימפית אבל לא רואה כלום מהמשחה עצמו. קשה מדי? אפשר היה להישאר בבית. אפשר וגם צריך.
