"שומרים על השכונה": זה רק נשמע מצחיק
בן סטילר, וינס ווהן וג'ונה היל הצחיקו אותנו בעבר - אבל שיתוף הפעולה שלהם ב"שומרים על השכונה" מעורר רחמים וכולל אולי שני רגעים משעשעים. ארז דבורה החזיק אצבעות לחייזרים
ב"שומרים על השכונה" (במקור "The Watch") יש שלושה קומיקאים שקל להיזכר ברגעים שבהם גרמו לנו להתגלגל מצחוק: בן סטילר ב"זולנדר", וינס ווהן ב"מסודרים" וג'ונה היל ב"סופרבאד". נכון שכל אחד מהם גם השתתף בסרטים בינוניים - ולעיתים אף למטה מזה - אבל כאלה אנחנו, אופטימיסטים נצחיים עם זיכרון סלקטיבי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
כעת, בסרט שהפיץ' שלו הוא סטילר ווהן והיל נלחמים בפלישה חייזרית לפרברים, אנו עלולים לשכנע את עצמנו באמצעות המשפט "כמה רע זה כבר יכול להיות?". ובכן, למרות שזה נראה כמו קונספט מנצח, התוצאה היא תשפוכת קומית מעוררת רחמים, ביותר ממובן אחד.
נקודת המוצא כה מובנת מאליה עד שהיא בלתי נמנעת. סטילר, בגרסה מתונה של פרסונת השמוק הלחוץ, הוא אוון טראטוויג - מנהל חנות קוסקו, שפעלתנותו הנמרצת בשכונה מעוררת עוינות אינסטינקטיבית. כששומר לילה בחנות שלו נרצח באכזריות, הוא מחליט להקים משמר שכונתי של מתנדבים, שיעשה את עבודתה של המשטרה המקומית הכושלת.
ההיענות דלה במיוחד וכוללת עוד שלוש דמויות: בוב (ווהן) שמעוניין להפוך את המשמר לאמתלה להשתובבויות גבריות, פרנקלין (היל) בעל האישיות הגבולית שנדחה משירות משטרתי כיוון שנכשל בכל המבחנים - כולל הפסיכולוגי, והווירדו הבריטי הגרוש ג'מרקוס (ריצ'רד איואדה).
בדומה ל"השכונה נגד חייזרים" (סרט שלא חיבבתי, אך הוא עדיין קצת יותר מוצלח מהנוכחי), גיבורי הסרט ימצאו עצמם בקו המגננה הראשון כנגד פלישת יצורים מפלצתיים. הסיטואציה הקומית הבסיסית אמורה להישען על הפער בין נלעגותן של הדמויות נטולות המיומנויות, וגודל המשימה שהן לקחו על עצמן.
זרע הפורענות
שניים מהתסריטאים של הסרט - אוון גולדברג וסת' רוגן - השפיעו על השילוב הפופולרי בקומדיה העכשווית בין דמויות אינפנטיליות ושפה גסה ("סופרבאד", "אננס אקספרס"). לא היתה כל סיבה לצפות מהם לדבר שונה בסרט זה, אך חבל שהפעם זה לא ממש מצחיק. כמה גסויות כבר ניתן לשלב בסרט על פלישה חייזרית? לא מעט, מתברר, בעיקר כשהפלישה הופכת לדימוי מרושל לבעיות המיניות של הגיבורים.
אוון ואשתו מנסים להיכנס להריון, אך לא מצליחים. הוא מסתיר ממנה שגילה כי הוא עקר. במקביל, השכן החדש והקריפי (בילי קארדפ) מתלהב בצורה חשודה מהעור המדהים שלו. בוב הוא אב שעוקב בפייסבוק אחר בתו בת העשרה בניסיון למנוע את אובדן הבתולים הקרב. הוא מאתר את הבחור שעומד לבצע את המעשה ומתצפת עליו בתחושת אין אונים בעודו קונה קופסת גדולה של קונדומי סופר-סייז. כיוון שחלק גדול מהסרט מתנהל בשיחות גברים שיש להן רק קשר עקיף לאירוע החייזרי, יש די והותר זמן לדון בבעיות של שתי דמויות אלו.
העיסוק האינפנטילי במין מתמקד בעיקר באספקט ספציפי שלו - הזרע הגברי. הטקסטים של גולדברג ורוגן מרבים להתייחס לטעם, המרקם, מקום יציאתו ונקודת הגעתו, וכל אלו נקשרים גם לפלישה החייזרית. מה מזכיר המרקם של הדם הירוק של החייזרים כשנוגעים בו? כמו מה נראה הריר שנוזל מהם ונכנס, באחת הסצינות, לפיו של פרנקלין? לא אציין את שיטת החיסול של היצורים, אך באופן לא מפתיע, גם היא קשורה להיבטים אלו.
כל זה עוד עלול להישמע כמו "סרט צחוקים" שיכול לעבוד, במיוחד אם צופים בו תוך שילוב חומרים אלכוהוליים ונרקוטיים שונים. חשוב אם כן להדגיש, גם לטובת חובבי הגסויות בכל מצב צבירה מנטלי, עד כמה הסרט כושל. שעה לתוך הסרט
(הסתכלתי בשעון) הופיעה הבדיחה הראשונה שהצחיקה באמת: סוג של מונטאז' עם גופת חייזר בסגנון התמונות מכלא אבו גאריב. למעט עוד גיחוך בודד לקראת הסוף - בכך הגיעו הצחוקים לידי מיצוי.
כסרט מדע בדיוני, הוא דל עד עליבות. התקציב נמוך (פחות מ-70 מליון, וניתן לשער שחלק לא מבוטל ממנו הושקע בשכר השחקנים), קנה המידה של המתקפה מצומצם, והאפקטים עלובים. הבמאי הצעיר עקיבא שאפר רכש את מיומנותו בבימוי סקצ'ים של "סאטרדיי נייט לייב" כמו "Dick in a Box" ו-"Jizz in My Pants" - זה מה שהוא יודע לעשות, וגם את זה הוא עשה טוב יותר במנות קטנות.
