"אמנות הבגידה": הנשים הן רק תירוץ

התיאטרון והקולנוע הפופולריים בצרפת מרבים לעסוק בסיפורי ניאוף. קומדיות (בולטות בהן פארסות חדרי המיטות של המחזאי ז'ורז' פיידו) שעוסקות בפעילות המועדפת לשעות הפנאי של הבורגנות הצרפתית. עתה מצטרפת אליהן "אמנות הבגידה" ("Les Infidèles"), אסופה של תשעה מערכונים וקטעי קישור שעניינם גברים מתפרפרים ושכל אחד מהם בוים בידי במאי שונה.

ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

• סיפור מלכותי
• זהות גנובה
• המילים
• פיסת גן עדן
  

העניין שהסרט אמור לעורר טמון בעובדה שאחד מצמד כוכביו הוא ז'אן דוז'ארדן, שעד זכייתו השנה באוסקר על משחקו ב"הארטיסט" נחשב אלמוני כמעט לחלוטין מחוץ למולדתו, ושאת אחת האפיזודות - למעשה, הטובה שבהן - ביים מישל הזנאוויצ'יוס, במאי הסרט הנ"ל.

במערכון, ששמו "המצפון הטוב", מגלם דוז'ארדן גבר נשוי המתארח בבית מלון בו נערך כנס משעמם, ומקווה לנצל את ההזדמנות על מנת ליהנות קצת מהצד. משעשע לראות את דוז'ארדן מגלם גבר פתטי שמנסה לשווא להפוך למסמר הערב ולכבוש נשים. זאת, בעוד אחד מעמיתיו המרותק לכסא גלגלים מממש בקלות את הפנטזיות שלו עצמו. זוהי גם האפיזודה שעוסקת בצורה הנבונה והשנונה ביותר בהיבטיו הנלעגים של השוביניזם.

אפיזודה מוצלחת אחרת היא זו שבה בעל ואשה (דוז'ארדן ואשתו במציאות, אלכסנדרה לאמי) מתוודים במהלך שיחה טעונה שנמשכת לילה שלם על בגידותיהם זה בזו. הסיפור, שביימה השחקנית-במאית עמנואל ברקו, הוא היחיד מבין התשעה שמעניק לדמות הנשית עומק ונוכחות - שעה שיתר האפיזודות בסרט מייצגות נקודת מבט גברית מובהקת.

נקודת המבט המוגבלת הזאת נובעת מהעובדה שגיבורי כל הסיפורים, ביחד ולחוד, הם דוז'ארדן והקומיקאי הצרפתי ז'יל ללוש ("אנתוני זימר"). הפרולוג של "אמנות הבגידה", שכמו מבקש להכתיב את הטון לסרט כולו, מוצא אותם בתפקידי שני גברים, פרד וגרג, הנוטלים פסק זמן ממחויבויותיהם המשפחתיות לטובת לילה של הוללות. האפיזודה החותמת את הסרט (שביימו במשותף דוז'ארדן וללוש) מוצאת אותם שוב, הפעם בחופשה משותפת בלאס וגאס, והיא מציעה פואנטה קומית למהותה של האחווה הגברית.

"אמנות הבגידה". יש גם אמירה, לפעמים

האפיזודות מבקשות לנוע מפארסה של חדר מיטות (מערכון קצרצר שבו הנואף התורן גיום קאנה מוצא דרך מקורית להיפטר מכלבו שלועס קונדום מפליל) לסיפורים בעלי טון רציני יותר ושאיפה לאמירה. אחד מהסיפורים האלה, בבימויו של אריק לרטיגו ("התמונה הכוללת") עוקב אחר רופא שיניים (ללוש) שמתקשה לעמוד בקצב הנעורים של מאהבתו הצעירה-מדי. גם כאן נחשף בהדרגה צדו הפתטי של השוביניזם, וגם כאן האשה אינה אלא מראה שנועדה לשקף בעבור הזכר התורן את הפער שבין הפנטזיה הגברית והמציאות.

אפיזודה חולפת

סרטי אפיזודות היו נפוצים בקולנוע האירופאי של שנות ה-60, והם איגדו סביבם כמה מהבמאים והשחקנים המובילים של אותה תקופה. כאלה היו, למשל, "בוקצ'יו 70" (1962) שעל מצבת הבמאים שלו נמנו פדריקו פליני, ויטוריו דה סיקה ולוקינו ויסקונטי, או "המכשפות" (1967) - סרט בן חמישה פרקים בבימויים של, בין היתר, ויסקונטי, דה סיקה ופייר פאולו פאזוליני, ושבכולן עיצבה סילבנה מנגאנו דימויים נשיים שונים (קלינט איסטווד מגיח אף הוא באחד הסיפורים).

מתוך הסרט. גברים מקצוענים

המבנה הבלתי שגרתי הזה של סרט אפיזודות הופך את "אמנות הבגידה" ליצירה לא אחידה ברמתה. בצד הקטעים שהוזכרו לעיל, מצויים בו כמה אחרים שלוקים בתיאור מיזוגיני (אם לנקוט לשון המעטה) של דמויות נשיות. הבעייתיות הזאת התעוררה במהלך מסע יחסי הציבור של הסרט בצרפת, כאשר

באחת הכרזות נראה דוז'ארדן כשהוא אוחז ברגליה המפושקות של אשה, ובאחרת הופיעה דמותו של ללוש הנהנה ממין אוראלי. העובדה שהכרזות הפרובוקטיביות הופיעו במקביל למירוץ של כוכב "הארטיסט" לאוסקר, הביאה להסרתן.

מאידך, שום אפיזודה לא נמתחת מעבר לפרק הזמן הראוי, וקטעי המעבר מספקים פואנטות קומיות משעשעות. אף יש משהו סימפטי בנוכחותם של דוז'ארדן וללוש שהופך את הדמויות השונות שהם מגלמים למגוונות ואנושיות. יש ב"אמנות הבגידה" רגעים מצחיקים ועצובים, וולגריים ומעודנים - הכל בהתאם לאישיות הבמאי ואופי הסיפור. כך או כך, נשים בו הן רק הקטליזטור לבחינה של מה שהוא, מבחינת הסרט, התנהגות זכרית טיפוסית.