קקי זהב: המרדף אחרי הלוטרות הנדירות
ארז ארליכמן יצא למסע רטוב בצפון כדי לנסות למצוא סימן חיים של הלוטרה, אחת החיות הנדירות ביותר בישראל. בדרך הוא פגש בחובב טבע המאוהב ביונק המסתורי, חוקרי לוטרות שנלחמים להצילה מהכחדה וגם אוצר לאומי - גללים של לוטרה
בזמן שרובנו מעבירים עוד ערב מול הטלוויזיה, לירי קוֹפּלְביץ', חובב טבע, צפר ולוכד נחשים מקיבוץ דפנה בצפון, מנצל רגעים אחרונים של אור שמש כדי למצוא את אחת החיות המסתוריות ביותר בישראל.
אני לא מכיר הרבה אנשים בארץ ששמחים לפגוש מקרוב קקי של בעל חיים, אבל ללירי יש סיבה טובה למסיבה. הוא מוביל אותי במיומנות בין שבילים ועצים, מקהלות של תנים כבר מזמרות בקונצרט מתואם ברקע, עד שאנחנו מגיעים לנחל.
דורבן גדול מפתיע אותנו בדרך ונמלט על נפשו. ירח צהבהב מפנק אותנו באור קלוש ורחש המים מפתה את לירי פנימה, מכושף. הוא מסמן לי לשמור על שקט. "שלא נבריח אותן", הוא מזהיר ומפלס דרכו בין הצמחיה העבותה. אני עוקב אחריו עם המצלמה, מנסה שלא למעוד. אני מצליח להאיר עליו עם פנס קטן. חבטה במים, לירי ממהר להתקרב לסלע סמוך וקופא במקומו.
השתיקה הופכת לשמחה קולנית. אני יכול להישבע שהוא זורח בחשיכה. למים הקפואים אין משמעות נוכח האוצר שהתגלה על הסלע. "מצאת קקי טרי?", אני שואל בהתרגשות. הוא מקרב את האף שלו לשני גללים על הסלע הרטוב. הראשון מצד ימין, נראה יבש וסדוק, השני עדיין חם מהתנור.
"אני אומר לך, הייתה פה לוטרה על האבן כשבאתי. היא פשוט עשתה פלופ וברחה!", הוא מכריז בקול. "אפילו הסלע עדיין רטוב כאן משתן. בוא, תריח את הקקי. יש לזה ריח של דגים, לא של סתם קקי מסריח".
אחרי מסע של 250 ק"מ בתחבורה ציבורית לצפון, גם קקי של לוטרה הוא סוג של נחמה. הריח שלו נעים למדי. לא חודר לנקבוביות המוח כמו בהתפלשויות קודמות שלי בתוך פגרי לוויתנים. אני מזכיר לעצמי שזה הכי קרוב שאוכל להגיע ללוטרה בתקופה הקרובה בחיי.
"כשרואים את הלוטרה שוחה, זה פשוט...אין מילים לתאר את זה. זה כמו לראות פרימה בלרינה רוקדת", מתוודה לירי. "לשבת שם ולדעת שבעל החיים הכי נדיר בארץ כמעט, נמצא מטר מהבית שלי ואני יכול פשוט לשבת ולחכות שהוא יופיע. וגם אם זה רק לשתי שניות, זה עושה לי טוב על הנשמה".
עד כה לירי מציין שראה בשנתיים האחרונות שמונה פעמים את הלוטרות, מה שמקנה לו כניסה לקבוצה קטנה ומיוחדת בישראל שהצליחה לראות לוטרה בטבע במרחק נגיעה.
נאבקת לשרוד בטבע המקומי
הלוטרה היא טורפת זריזה, עם פרווה חסינת מים, עיניים קטנות ושפם שמזהה כל תנועה של דג. היא מותאמת לחיים במים, בעלת יכולת שחייה מהירה כמו של טיל שיוט ותיאבון בריא לדגים וסרטנים.
בשנות ה-60 היו לוטרות בשפע בכל נחלי החוף ובעמקי הצפון, אבל מאז הפכנו למדינת בטון, הנחלים הפכו לפחי אשפה או גססו והלוטרות נאלצו להפוך לנרדפות בארצן. הן נאלצו למצוא מזון בבריכות דגים, האוכלוסיות הפכו למבודדות יותר דבר שהשפיע על יכולתן להתרבות ואף לעמוד בפני מחלות וזיהומים. בעבר גם ציד בלתי חוקי איים עליהן, אך כיום אינו מהווה סכנה משמעותית לשלומן.
אולי ראיתי לוטריה?
הלוטרות פעילות בעיקר בשעות הלילה ונחשבות לחשאיות במיוחד. הדרך היחידה לעקוב אחריהן בטבע היא באמצעות הגללים שהן משאירות על הסלעים הבולטים ליד גדות הנחלים - הכרזת בעלות בולטת על טריטוריה לכל לוטרה אחרת שתגיע לאיזור.
הלוטרה אולי מוכרת לכם בשמה, אבל סביר להניח שהחיה הראשונה שתקפוץ לכם במחשבות היא בכלל הנוטריה. מכרסם שעיר וגדול, חובב מים שהוא למעשה מין פולש שהובא לארץ מדרום אמריקה בשנות ה-50 כדי לנסות לייסד תעשיית פרוות ציונית.
מאז ששוחררה לטבע, הנוטריה נפוצה כמעט בכל מקור מים בארץ ובלי צל של ספק, גונבת ללוטרה את התהילה ובדרך בעיקר מבלבלת את הצופים בה. לירי מעיד מקרוב כי פגש אנשים שסיפרו לו שפגשו בטבע "לוטריה", מעין יצור כלאיים בין הנוטריה ללוטרה. "רוב הסיכויים שהם ראו נוטריה, כי אף אחד לא מספיק שרוט כדי לחפש אותה בלילה", הוא קובע.
הלוטרה היא אחד מהיונקים הפרוותיים הכי מתוקים שנשארו כאן במדינת הבטון. מתוקה, מתוקה, אבל כמעט אף אחד לא מצליח לראות אותה בטבע בזמן אמת. גם צלמי טבע מנוסים כמו דרור גלילי, שארב ללוטרות במשך שנתיים ליד בריכות דגים בצפון, הצליח לתעד אותה במקרה. צילומי הסטילס ספורים ביותר בטבע המקומי ורוב התיעודים של הלוטרות הושגו באמצעות מצלמות מעקב שהוצבו על ידי רשות הטבע והגנים.
יוצאים לדרך
אנחנו מתחילים את המסע בשעות בהן השמש עדיין מתאוששת מהצל של עצמה. רוני שחל, חוקרת לוטרות במחלקה לאקולוגיה מדברית באוניברסיטת בן-גוריון אוספת אותי מקיבוץ עמיר ואנחנו ממהרים אל צומת הגומא. בחניון של תחנת הדלק ממתין לנו ד"ר עמית דולב, חוקר יונקים ואקולוג ברשות הטבע והגנים. מצטרפות אלינו גם צמד חוקרות מהמעבדה של ד"ר גילה כחילה-ברגל בבית ספר לווטרינריה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית.
הזמן דוחק. שעות הבוקר הקרירות הן קריטיות לחיפוש אחר הגללים הטריים. "קשה לראות את החיה הזאת. היא מאוד נדירה, בודדים האנשים שראו אותן. כולל כל אחד מהאנשים שעוסק במחקר. כל אחד ראה אותן פעמים ספורות במקרה הטוב", מתוודה דולב, שניהל עד לא מכבר את מרכז היונקים בחברה להגנת הטבע וחוקר את הלוטרות מאז תחילת המילניום.
כשאני תוהה על פשר הגלל, דולב מסביר כי הוא "נראה בדרך כלל משהו שחור אפור, לא מגובש. מלא בעצמות דגים וקשקשים. כשזה טרי יותר, זה שחור כהה או ירוק כהה, ככל שזה ישן, זה יותר קרוב למשהו כמו אפר סיגריות", הוא מסביר. "ככל שנגיע אליו מוקדם יותר, לפני השעות החמות, אפשר יהיה גם לדגום אותו ולהפיק ממנו תועלת מחקרית".
בשמורת נחל שניר, כבר מצפה לחוקרים הפתעה טריה וחמה במרכז הנחל. רוני מכריזה כי מדובר בגלל טרי וכולם מסתערים לעברו בשמחה רבה. אל המים מוזעקת טלי מגורי-כהן, שמובילה פרויקט לחקר הלוטרות במעבדת המחקר של ד"ר כחילה, בה מתבצע בשנים האחרונות מחקר מקיף על הלוטרות כדי לנסות לדעת יותר על האוכלוסיה שלהן בישראל.
היא מצויידת בצמד כפפות וסקרנות בריאה. עומדת בזרם המים ומתקרבת אל הגלל. ליטוף קטן על השכבה החיצונית שלו בעזרת ציוד סטרילי וסגירתו בשקית אטומה, יאפשר לחוקרים במעבדה לצלול אל מעמקי הגנטיקה של הלוטרות ואולי גם להצילן מהכחדה.
לפני 30 שנה העריכו שנותרו כמאה לוטרות בישראל בלבד אך כיום למדענים בארץ לא ידוע כמה באמת שרדו. ההערכות הן כי נותרו עשרות בלבד. "הלוטרה כטורף על, נותן איזה שהוא סמן למערכת יותר בריאה, יותר שלמה, שכל המרכיבים נמצאים בה. היא חיה בבתי גידול לחים ואם היא שם, זה אומר שבמקומות שבהם מוצאים גם חיות כאלה, זה נותן אינדיקציה יותר טובה, שיש פה גם דגים שהלוטרות יכולות ליזון מהם, גם תנאים מתאימים לדגים", מסביר דולב.
פוחדות מזרם המים החזק ועולות לכבישים
בשנים האחרונות מכוניות הפכו לאויב ממשי. יותר ויותר לוטרות נדרסות כשהן מנסות לחצות גשרים מעל נחלים כדי להמשיך במסלולן בחיפוש אחר מזון ובני זוג. בשנים האחרונות פועלים ברשות הטבע והגנים בשיתוף עם החברה להגנת הטבע ורשות ניקוז כינרת כדי לנסות ולצמצם את מקרי הדריסות הרבים באמצעות יצירת מעברים מיוחדים מתחת לגשרים מעל נחלים.
מי שחלמה על הפרויקט במשך שנים רבות ועזרה לו לפרוץ החוצה, היא טליה אורון, אקולוגית גליל עליון ברשות הטבע והגנים. "הטבע השתנה ב-15 השנים האחרונות לרעת הלוטרות. כמות בריכות הדגים הצטמצמה ורבות מהן יובשו. אם פעם הלוטרה יכלה לאכול בקלות מגוש בריכות, היום הן צריכות לנוע יותר כדי לפגוש בני זוג והמרחקים שהיו קצרים פעם, הפכו לארוכים ומסוכנים יותר. במקום בריכות דגים, יש מטעים וכבישים".
אז מה מצליח להפחיד את הלוטרה שכל איבר בגופה מותאם לחיים במים? "הזרם החזק מרתיע חיות באופן אינסטינקטיבי", היא מסבירה. "הלוטרה היא כמו טיל במים ואנחנו צריכים להיות מעין פסיכולוגים של לוטרה ולחשוב מה מפחיד אותה. המעבר שבנינו הוא בעצם מדף מלאכותי, המשך מחוספס של הגדה שיכול לחסוך לה את היציאה המסוכנת לכביש כך שהלוטרה לא תצטרך להתמודד עם הזרם החזק. זו בעיה כלל עולמית של לוטרות שנדרסות בכבישים ואנחנו הוספנו גם גידור מנתב, כך שיש גדר שתמנע ממנה לעלות לכביש".
בינתיים, רק לוטרה אחת תועדה משתמשת במעבר. אורון והחוקרים מקווים ללמוד יותר בחורף הקרוב על השימוש במעברים ומעריכים כי ייקח זמן עד שייעשה בהם שימוש. המעברים עצמם נועדו גם לשרת חתולי ביצות, תנים, שועלים ודורבנים. אין כאן אפליה. כולם מוזמנים לעבור מתחת לגשר, העיקר לא לפגוש מכונית מקרוב.
גשר של תקווה
במהלך החיפוש אחר הגללים רוני מביאה אותי לגשר שלמה, בו הותקן במאי האחרון מעבר ללוטרות. "הלוטרות מפחדות לעבור כנראה במפלס המים הסוער במיוחד בתקופת החורף. זו העונה בהן הן נדרסות הכי הרבה. במאי השנה בחרנו ארבעה גשרים בהם נדרסו בכבישים הכי הרבה לוטרות ומהווים מעין "נקודות חמות", היא מצביעה על הגשר. התנועה בשעת בוקר סואנת למדי. .
"בנינו מתחת לגשרים את המעברים כשהם בדיוק בגובה של גובה ההצפה העליון מתחת לגשר", היא אומרת ויורדת למטה. אני עוקב אחריה וכמעט נופל במדרון הצר, משופע בעשבים יבשים וחלקים. היא נעלמת מתחת לגשר ואני צועד על המעבר הצר, משתדל לדמיין שאני לוטרה שלא רוצה ליפול למים.
כשאני מגיע אל רוני, המים זורמים בעוצמה והחורף אפילו לא מתקרב אלינו. הרעש החזק מתחת לגשר של המים הזורמים בשילוב עם תנועת המכוניות מעל, יוצרים בלגן ווקאלי בראש.
כדי לראות אם הלוטרות למדו להשתמש במעברים המיוחדים, התקינו מתחת לגשרים מצלמות מעקב שמתעדות את המתרחש בבוקר ובלילה, ברגע שהן מבחינות בתנועה. רוני בגמישות של מתעמלת, מניחה רגל אחת על המעבר, רגל שנייה על מדף סמוך ושולפת ברוגע את כרטיס הזיכרון מהמצלמה המאובטחת. מאוחר יותר נגלה כי לוטרות לא הגיעו לביקור מתחת לגשר, אבל שלדג לבן חזה נתפס צד דג ותועדו מטיילים שחלפו באיזור.
אנחנו עוברים מנקודת קקי אחת לאחרת בין הנחלים, מחפשים את הזהב השחור שיראה סימן חיים של היונק הנדיר. החוקרים סורקים כל פינה, ביבשה ובמים. אחרי סריקה של מספר תחנות, אנחנו מגיעים גם לשמורת החולה, שנחשבת לגן עדן יחסי בכל הנוגע ללוטרות. פקח השמורה יורם מלכה נפגש איתנו ואנחנו סורקים את התחנות המוכרות לחוקרים בשמורה.
אחרי שגילה ומצא את אחד היהלומים של הטבע המקומי, עגולשון שחור גחון, מלכה רואה בלוטרה מועמדת מלכותית שראוי להשקיע בה זמן ומשאבים כדי לנסות ולהצילה מהכחדה. אנחנו מוצאים בסיור בשמורה בתחנות המוכרות לחוקרים גם גללים ישנים.
רוני דואגת לפזר גם אבקה נוצצת ירוקה על הגללים. זהו אינו תחילתו של טרנד לחיזוק הבטחון האופנתי של הלוטרות, אלא כדי לעזור לרוני לדעת בביקור הבא בשמורה, אם כבר פגשה את הגלל או שמדובר בסימן חדש של הלוטרה באזור. חם ולח בשמורה. עדר ג'מוסים נכנס למגננה ומתקבץ לכדור במים.
גשם בשמורת החולה וגללים נוצצים
אנחנו נכנסים לסירת עץ מחוזקת במנוע ומפליגים כדי לבדוק אם הלוטרות הגיעו להשאיר סימנים ריחניים במקום קבוע. גשם של אמצע אוגוסט פורץ בלב השמורה ומקרר אותנו במשך דקות ארוכות. הסירה מפלסת את דרכה באיטיות עד שנכנעת לצמחיית המים הסמיכה ואנחנו עוברים למשוטים, כדי להותיר סיכוי למנוע הסירה להתאושש מן המאמץ.
עמית מחרף נפשו ונכנס למים העכורים, מפלס דרכו בין הקנים הסבוכים עד שמגיע לתחנת הגללים ומוצא אותה ריקה. אנחנו שטים בחזרה ושוב גשם מפתיע.
רק לאחרונה זכתה רוני לפגוש את מושא המחקר שלה בזמן אמת ולא דרך כרטיס זיכרון של מצלמה. "לראשונה בחיי, ראיתי אותה ממש לשניה וחצי. היא היתה עם דג בפה. זה היה בבריכות של נווה אור, בעמק הירדן. בעיקרון, זה סימן נורא טוב, כי החורף נעלמו לנו הלוטרות באזור נחל חרוד, עמק חרוד ועמק בית שאן. העובדה שהן נמצאות עכשיו בעמק הירדן, שמצאנו סימונים שלהן וגם כנראה ראיתי לוטרה, אז סימן שהן מתחילות להתקדם לעמק בית שאן בחזרה. אז יש סיכוי שהן יאכלסו אותו שוב".
לא רק הלוטרה בישראל בסכנת קיום ממשית. קרובות משפחתה ברחבי העולם סובלות מסכנות דומות ולאט לאט נעלמות מהעולם באדיבות המין האנושי. רק בחודש שעבר הכריז שר הסביבה ביפן כי לוטרת הנהר המקומית נכחדה לחלוטין מהטבע לאחר שלא נצפתה מזה כ-30 שנה בטבע והאשמים בכך הם בני האדם - זיהום נהרות, ציד ופיתוח מאסיבי של איזורי הנהרות חיסלו את הסיכויים שלה לשרוד.
בישראל החוקרים מקווים כי עם שיקום איזורי הנחלים ובעיקר שמירה עליהם בריאים ונטולי זיהום, יחד עם מעברים עוקפי כבישים, הלוטרה שלנו עדיין לא התייאשה ותמשיך לשלוח לנו סימנים של תקווה על הסלעים.
"מדי פעם הלוטרה כן שמה לב שאני שם. תוך כדי השיחה הצורנית שהיא מבצעת במים, היא גם מסתכלת עלי לרגע ואז אני המאושר באדם", מסכם לירי. "אני מאחל ללוטרות המון שקט, שימצאו מקומות על הנחל ללא אנשים, מים נקיים, דגים טעימים, שימשיכו להיות נסתרות מהעין. מה שחשוב באמת, סמוי מהעין".
לפנייה לכתב/ת 
