מסך קטן, קרב גדול: כל עימותי הנשיא
ניקסון למד על בשרו שטלוויזיה אינה רדיו, פורד גילה שפליטת פה אחת יכולה להפסיד מערכת בחירות וקרטר גילה שאף אחד לא יכול לנצח את רייגן במגרש שלו. רגע לפני העימות בין אובמה לרומני, קבלו את השואו הטוב ביותר של מערכת הבחירות
בחירות בארה"ב 2012
- לכל הכתבות של CNN ו-ynet בעמוד המיוחד
המרוץ לבית הלבן - כתבות נוספות:
למה מתחלקים האמריקנים לחמורים ולפילים?
כל קול חשוב? לא באמריקה. כך עובדת השיטה
התגרשו, נרצחו וזה שקטף בוטנים. הצצה לנשיאים
תשכחו מניו יורק: המדינות שיכתירו הנשיא הבא
באותה מערכת בחירות לסנאט ב-1858 ניהלו דגלאס ולינקולן שבעה עימותים, שזכו לסיקור נרחב בעיתונות הארצית, ובהם עלו הסוגיות הבוערות של אותם ימים.
התפשטות העבדות ומעמד השחורים היו רק חלק בשורת הנושאים בעימותים, שעלו מחדש לתודעה הפוליטית בבחירות לנשיאות כעבור שנתיים. עיתונים ובוחרים נעזרו בעמדות שהשמיעו שני המועמדים בעימותים הישנים כדי לגבש דעה לפני הליכתם לקלפי.
על אף העניין הרב שהביעו האמריקנים בעימות פנים-אל-פנים בין מועמדים לנשיאות, הם נאלצו להמתין מאה שנים נוספות עד שזכו בעימות נוסף. המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1940, וונדל ווילקי, אמנם הזמין את הנשיא המכהן פרנקלין רוזוולט לעימות לקראת הבחירות, אך האחרון לא ראה בכך כל ערך לקמפיין שלו - וסירב. רוזוולט כנראה צדק, וזכה בכהונה שלישית.
רק כעבור 20 שנה התקיים העימות הראשון בין שני מועמדים זמן קצר לפני הבחירות. האירוע עשה היסטוריה לא רק מעצם קיומו, אלא מכיוון שהייתה זו הפעם הראשונה שהאזרחים האמריקנים - ובעיקר הפוליטיקאים האמריקנים - הבינו את הכוח וההשפעה של הטלוויזיה על מערכות בחירות.
קצר ולעניין
ב-1960 התמודד סנאטור צעיר בשם ג'ון קנדי נגד סגן הנשיא היוצא ריצ'רד ניקסון, שכיהן באחד הממשלים הפופולריים ביותר בתולדות ארה"ב, תחת הנשיא דווייט אייזנהאואר. במערכת הבחירות, שתוצאותיה נראו ידועות מראש, מעטים האמינו שמועמד חסר ניסיון כמו הסנאטור הדמוקרטי יוכל לגבור על בכיר המפלגה הרפובליקנית. המפנה התחולל כחודש לפני הבחירות, כששני המועמדים התייצבו באולפן טלוויזיה כדי להציג לציבור האמריקני את עמדותיהם.
העימות המלא בין ניקסון לקנדי, 1960
ספרי ההיסטוריה זוכרים את ניקסון כמי שלא השכיל לזהות את השינוי המהותי שהטלוויזיה החדירה לפוליטיקה. לעימות הראשון מתוך ארבעה הגיע המועמד הרפובליקני חיוור ותשוש בעקבות ניתוח. הוא סירב להתאפר ונשא נאומים ארוכים ומסורבלים. קנדי, לעומתו, ניצל את המסך הקטן כדי לחדד את יתרונותיו: מראה צעיר ונאה, הכריזמה המפורסמת וסיסמאות קצרות וקולעות.
ואכן, קנדי הוכתר בתור הזוכה הגדול של העימות הטלוויזיוני המכריע. האמריקנים היחידים שסברו שניקסון דווקא זכה בעימות היו אלה שהאזינו לו ברדיו. היסטוריונים מייחסים חשיבות רבה לאותן 60 דקות על המסך במסגרת ניצחונו הדחוק של קנדי בבחירות. היה זה לקח שמועמדים עתידיים לנשיאות הפנימו היטב. בראשם ניצב ניקסון, שמרגע זה ואילך סירב לקיים עימות טלוויזיוני - ולבסוף גם ניצח בשתי מערכות בחירות לנשיאות.
הנשיא על המפה
אחרי התפטרותו של ניקסון נסללה הדרך שוב לעימותים טלוויזיוניים, שבמסגרתם עומדים המועמדים למבחן המסך. כך ב-1976 התמודד הנשיא הלא-פופולרי ג'רלד פורד נגד המושל הדמוקרטי ג'ימי קרטר בשלושה עימותים. גם במקרה זה זכו המועמדים לראות את ההשפעה הדרמטית של העימות על הקמפיין.
פליטת הפה עלתה בניצחון? העימות בין פורד לקרטר, 1976
כשהמרוץ יצא לדרך הוביל קרטר בסקרים. אחרי העימות הראשון, שהתמקד במדיניות חוץ ושבו נתפס פורד כמנצח, הפך הקרב לצמוד ביותר. ואז העימות השני שעסק במדיניות חוץ טרף את הקלפים. והכול נבע מפליטת פה מצערת אחת של הנשיא. "אין שליטה סובייטית במזרח אירופה ותחת ממשל פורד גם אף פעם לא תהיה", קבע פורד וגרם לאומה שלמה לתהות אם הנשיא יודע לקרוא את המפה. משם דרכו של קרטר לבית הלבן כבר הייתה סלולה.
השיעור שלימד קרטר את פורד בהלכות טלוויזיה חזר אליו כבומרנג כעבור ארבע שנים. מולו ניצב פוליטיקאי בעל ניסיון רב יותר מכול בכל הנוגע לעמידה מול מצלמות. המושל רונלד רייגן שייצג את המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ב-1980 זכה במרוצת השנים בכינוי "המתקשר הגדול", ולא בכדי. לא היה נשיא אמריקני שידע להיות כה נינוח מול מצלמה כמוהו, וכפי שקרטר גילה על בשרו.
שוב הוא עושה את זה. העימות בין קרטר לרייגן, 1980
לצד חילוקי הדעות האידיאולוגיים בין שני היריבים, הדיון התבלט בתור "השואו של רייגן". כשהמועמד הרפובליקני ספג ביקורת קשה מהנשיא הדמוקרטי, הוא ידע להסיט את הדיון חזרה ליריבו. כך למשל תקף אותו קרטר על מדיניות ביחס לביטוח רפואי במשך דקה ארוכה, ותשובתו של רייגן הייתה פשוט: "There you go again" - והקהל הגיב בצחוק גדול. התוצאות דיברו בעד עצמן ורייגן עבר להתגורר בבית הלבן בשמונה השנים הבאות.
על תבונה ורגישות
מתקשר גדול לא פחות, אך בעל אסטרטגיה מעט שונה היה המועמד הדמוקרטי האלמוני ב-1992. מושל ארקנסו דאז, ביל קלינטון, ניסה לסלק מהבית הלבן את הנשיא המכהן ג'ורג' בוש האב, וסדרת העימותים ביניהם העניקה לו את היתרון. אמנם בוש הגיע לעימותים מצויד בכל האינפורמציה החשובה וטיעונים פוליטיים משכנעים, אבל קלינטון הביא משהו אחר שבוש שכח – רגש.
לא שכח רגש. העימות בין בוש האב לקלינטון, 1992
הדוגמה המפורסמת התרחשה בעימות השני, שבו המועמדים קיבלו שאלות מהאזרחים בקהל. כשאישה ענייה שאלה את בוש כיצד הוא מבין את מצוקת העניים בעוד הוא עצמו עשיר, בוש התנצח עם השואלת והעניק לה תשובה מושכלת
ורציונלית. כשקלינטון נשאל אותה שאלה, הוא ידע להביע אמפתיה ולהישמע כמו אב רגוע ומבין. גם הוא זכה לגור שמונה שנים בבית הלבן.מאז שנות ה-90 ירדה קרנם של העימותים הטלוויזיוניים, ואחוזי הצפייה בהם יורדים בהתמדה. ניתן לראות בכך מהלך טבעי עבור הפוליטיקה והציבור האמריקניים, שכבר התרגלו היטב לתופעה. כבר כמעט לא ניתן למצוא מועמדים המגיעים לעימות לא מוכנים, והצופים עצמם מודעים לכך היטב. עם זאת, עשרות מיליוני אמריקנים צפויים לצפות בעימותים, כנראה כי זו עדיין ההצגה הטובה ביותר בעיר, והיא מגיעה רק אחת לארבע שנים.
לפנייה לכתב/ת 
