חשבתי שבגילי הנוכחי כבר אהיה אמא. טעיתי

נדמה שהחיים קבעו לנו, שלכל דבר יש גיל. אם לעשות סקירה קצרה, יש את השנים המוקדמות, הגילאים הצעירים, שבהם ההורים שלנו קבעו לנו הכול. מה נלבש, מה נאכל, לאן נלך ועם מי. הגיל שלנו היה משהו שלגמרי לא העסיק אותנו. פשוט גדלנו, והיה מי שיגדל אותנו, אם היה לנו מזל. ואז הגיע גיל ההתבגרות, שקבע לנו (מחקרית), שאנחנו לא יודעים כלום.

עוד בנושא:

גם לגברים יש שעון ביולוגי. אני דוגמה חיה לכך

עניין של זמן: נויה הרווקה ואימת השעון הביולוגי

אין לי אינסטינקט אימהי ואני לא רוצה ילדים

היינו הולכים לים במקום להיכנס לשיעור אזרחות, ירדנו לסיני והתנשקנו הרבה. עשינו שטויות, חשבנו שאנחנו יכולים הכול וחווינו את הכול, כמו שרק הגיל יודע. ואז נגמרו הבגרויות, והגיע הגיל להתגייס לצבא. לרובנו, אין ממש ברירה, אז הולכים. מזיעים, בוכים, מקטרים, נפגשים בסופי שבוע, ועדיין חושבים, שאנחנו יודעים הכול. ואז מגיע הגיל להשתחרר, הבנות קודם, אבל זה מגיע גם לבנים.

ואז צריך להתחיל לעבוד, אז עבדנו בשכר מגוחך ועשינו כסף, וחסכנו וחלמנו, ואז הגיע הגיל של הטיול הגדול. חזרנו. קצת יודעים שאנחנו לא יודעים, פגשנו אנשים מארצות רחוקות שהופתעו לשמוע שחיילות בישראל יודעות לירות באם שש עשרה (עאלק יודעות). בלי שום הפתעה, הגיע הגיל שבו צריך ללכת לאוניברסיטה, או למכללה. למדנו, החכמנו קצת, מצאנו עבודה.

בהמשך, חלק מאיתנו מצאו גם פרטנר לחיים. התחתנו, עשו כמה ילדים, הפכו לאבא ואמא כי הגיע הגיל. ואחרי כמה שנים, אצל חלק הגיע גם משבר גיל הארבעים. והם החליטו להתגרש. לא בגלל הגיל, אלא בגלל שהשנים חולפות ולא טוב להם. אבל גם בגלל שהם עדיין בגיל שהם חושבים שיש להם הזדמנות לאהוב שוב, מחדש, כמו אז.

וחלק אחר המשיך עם הגיל, עם אותו האהוב או האהובה. הגיל עשה אותם קצת יותר מפוכחים, קצת הכניס להם את השגרה, קצת הכניס בהם בינה. וחלק מאיתנו עשו הכול לפי הגיל, ועדיין לא מצאו את אותו אהוב או אהובה להקים משפחה ולבנות קן. ואני? אני עשיתי כמעט הכול לפי הגיל. אני נוטה לחשוב שהייתה בזו גם בחירה מסוימת, אבל זה כבר מעורבב לי ואני לא בטוחה.

רק בת 32 או כבר בת 32?

היום, כדי לחסוך את המתח, אני כמעט בת 32. זה הגיל שלי. אני שמחה בו וגאה בו, כי הוא הביא איתו המון, ובעיקר דברים יותר טובים. זה הגיל שלי, ואני לא מתביישת, אני בת כמעט 32 שנים מלאות וטובות. אני רק בת 32 או כבר בת 32, זה לגמרי תלוי את מי שואלים.

רוב החברות שלי, פחות או יותר, בגילי. אחת בלחץ מהקמטים, השנייה צובעת בגלל השיער הלבן, ורק אותי כל זה לא מעניין כי אני הולכת לישון והמחשבה היחידה שגורמת לי להזיע, זה עד מתי הגיל שלי יאפשר לי להיות בהריון ולהיות אמא של מישהו שגדל לי בתוך הבטן. יש לי חברות שעשו את זה לפני הטיול, יש לי חברות שעדיין לא מדמיינות את עצמן שם.

לפעמים אני פוגשת אמהות שבחרו לא לחכות ומצטערות שלא עשו את זה כבר מזמן. לפעמים אני פוגשת נשים שהפכו אמהות צעירות, והן אומרות לי "חכי, אין לך לאן למהר. זה קשה, זה מעייף, תיהני מהגיל שלך". ואני נהנית, באמת.

אני עושה דברים שמתאימים לגילי. אני יודעת מה מספיק מביך וכבר לא מתאים לגילי. אני יודעת שאני לא זקנה, אני פוגשת אנשים שמשתאים שזה בכלל מעסיק אותי, אמהות. אבל חסר לי להיות אמא. זה חסר לי בגיל, זה חסר לי בהוויה. זה חסר לי, כי בגילי, זה חסר. לי.

אז לא, לפי דעתי, ילד זה לא דבר ש"עושים". או "מביאים". ילד זו אחריות עצומה, ואין לי אפילו מושג עד כמה, אני יודעת. ילד זה לא משהו שהגיע הגיל בשבילו, זה ברור. יש עוד המון פרמטרים שנכנסים במשוואה הזו. כסף, בגרות נפשית, מוכנות מסוג כלשהיא, השארת התסביכים הגדולים בעבר ונכונות למלא את העתיד במישהו יותר חשוב ממני. ולכל אלו, אין ממש גיל.

זה רק הזמן שדופק בדלת

אבל מתי זה יהיה בסדר להודות שאני לא יכולה לחכות יותר כי הגיל שלי דופק לי בדלת והרעש הזה מפריע לי לישון? לפעמים אני תוהה, ואני מניחה שלא רק אני: "אולי אם אין לי בן זוג, ואין לי מערכת יחסים טובה והרמונית, אז עדיין לא הגיע הגיל".

בגלל שלא הייתי צריכה להחליף חיתולים בשנים האחרונות והיה לי זמן, דאגתי לבדוק את בני הזוג ומערכות היחסים שבחרתי לי. בני הזוג שלי היו בחלקם נפלאים, ובחלקם פחות. ובגילי, אני כבר יודעת לומר, איפה טעיתי, וטעיתי. אני כבר יודעת לומר איפה המקום שהייתי חוזרת בו אחורה ומשנה, איפה המקום לדעת שזה כבר לא משנה, אז כדאי להביט קדימה.

בגילי, אני כבר יודעת מה עשיתי לא נכון ומה לא נכון עשו לי. השאלה "איך זה שאני לבד" מעסיקה אותי, וכנראה תמשיך להעסיק. כרגע, זו לא הנקודה, כי זה מה שיש עכשיו. לא תמיד אפשר להבין את כל מסלול החיים המשוגע הזה.

ודווקא כן הצלחתי להחזיק מערכת יחסים, יותר מאחת, לפעמים וויתרתי ולפעמים וויתרו עליי. חלקן היו בריאות טובות והרמוניות עד מאוד והשאירו בי זיכרונות נעימים. חלקן היו קשות וכואבות, וגם זה בסדר.

אני עדיין זוכרת את האקס שאמר "הגבר שיתחתן איתך יהיה הגבר הכי מאושר בעולם". זה משנה עכשיו? עדיין לא מצאתי את המאושר הזה, והזמן חולף. ובאופן מפתיע, אני לא נהיית צעירה יותר מיום ליום. וקשה לי עדיין לוותר על שותף אמיתי לחיים, על כל המורכבות ועל אף הסטטיסטיקות. כי גדלתי בבית עם אימא ואבא, ואני רוצה לתת הזדמנות גם לילדים שלי לגדול בבית כזה. לא כי הוא בהכרח יותר טוב, הרי מושג המשפחה הולך ומתרחב בכל יום. כי ככה אני רואה את הדברים.

מתי הגיל שלי להיות אמא?

ועכשיו, אני תכף בת 32, ואמא טבע מדברת אליי בשנתי. וכשאני שואלת אותה: "מתי הגיל שלי להיות אמא?", היא שותקת והולכת לחלום אחר. אבא ואימא שלי, הם בגיל להיות סבא וסבתא, זה ברור לי. וסבתא וסבא שלי, שהחזיקו מעמד עד עכשיו, הם בגיל להיות סבתא וסבא רבא, זה בטוח. ואני לא יכולה לעשות את זה כי הגיע הזמן בשבילם, אני רוצה לעשות את זה כי הגיע הזמן בשבילי.

אני שואלת, מתי מגיע הגיל שאני מחליטה לא לחכות יותר לאהוב שלא מגיע? מתי מגיע הגיל, שבו אני יכולה להודיע לעולם, ובעיקר לעצמי, החלטתי שאני רוצה להיות אימא. מתי בכלל מגיע הגיל להיות אמא? אין לי צבא (שיחררו אותי ממילואים), ואין לי עוד טיול גדול, ואין לי עוד תואר שחובה לעשות, כי עשיתי כבר שניים והשלישי הוא לגמרי לא עניין של גיל, אלא של אנרגיה.

ואיך זה שעכשיו אין מי שקובע מתי הגיל? ומי קבע שבגיל 29 אני אאבד ילד שכמעט היה לי, עם מישהו שכמעט ידע איך לאהוב אותי? ומי קבע שבגיל 30 האהוב הישן שלי יוותר עליי באופן סופי ויתחתן עם מישהי אחרת? ומי קבע שבגיל שלי, אמצא לי איש מופלא ואתאהב בו עד מעל לראש, והוא כבר יהיה בגיל שהוא כבר שכח מזמן את הרגע הראשון המופלא שבו היא אמרה "אבא"?

יש כאן רק מישהו אחד שמגיע כל שנה כמו שעון, הגיל שלי כאן, והוא צועק לי: "גברת" (שונאת שקוראים לי ככה), "זה אני, יש לך גיל". הוא אפילו שולח נשים לפאבים בתל אביב להזכיר לי את זה. אני לא נמצאת שם אמנם, אבל אני קוראת על זה בעיתון.

אז כשמישהו אומר לי, תחכי, אני רוצה לשאול אותו, עד מתי? לאיזה גיל? תגיד לי לאיזה גיל לחכות? כי אני לא רוצה לעבור אינספור הפריות מבחנה, ואני לא רוצה לבזבז שנים בלמצוא מישהו להורות משותפת, ואני לא יודעת אם אני יכולה לחכות למישהו שיראה אותי ויאהב אותי, ואני אסתכל עליו ואוהב אותו גם בבוקר, ויהיו לנו את אותם החלומות המשותפים.

אז השנה, אין צורך לאחל לי "מזל טוב ליום הולדתך ה-32". אין צורך להדליק 33 נרות על העוגה. אני זוכרת בת כמה אני, רוב הזמן, והגיל שלי, הוא זוכר אותי. טוב לנו יחד, באמת שכמעט אין לנו ריבים או תלונות. רק יש את הדבר הזה, הקטן, שגדל עם כל שנה שחולפת, ומזכיר לי: כבר חשבתי שאני אהיה אמא, בגילי.

בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק