דו קיום: גיא דוידי על "חמש מצלמות שבורות"
ב"חמש מצלמות שבורות" מתאר עימאד בורנאט הפלסטיני את הסכסוך בבלעין מהזווית האישית. גיא דוידי הישראלי, ששהה בכפר לצורך עבודה על הסרט, נסחף להמולה: "אתה מתחיל לפתח נקודת מבט זהה לשלהם כלפי החיילים", הוא מספר
הקולנוען הישראלי גיא דוידי אינו זר לכפר בלעין. הוא יצא לצלם שם בפרויקטים קודמים שלו, ובראשם "זרמים קטועים". השהות שלו בקרב האוכלוסיה הפלסטינית בצד הלא נכון של גדר הניבה לא מעט חומרים דוקומנטריים שצילם, וגם שיתוף פעולה עם הצלם המקומי עימאד בורנאט. השניים החליטו לשלב כוחות ביצירת הסרט "חמש מצלמות שבורות" (בתמיכת פרויקט גרינהאוס) שעלה לאקרנים בישראל ומשרטט תמונה מורכבת ולא פשוטה של הסכסוך מהצד האנושי שלו.
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet :
העבודה המשותפת של השניים התחילה ב-2009 - ארבע שנים אחרי שבורנאט התחיל לצלם ולתעד את המאבק של התושבים המקומיים בגדר שהוקמה על אדמותיהם, ובמקביל את שנותיו הראשונות של בנו הצעיר ג'יבריל. "כשניגשתי אל החומרים לא חשבתי שיש סיבה לעשות סרט נוסף, אלא אם הוא (בורנאט) יהיה מוכן שהסרט יסופר מנקודת מבט אישית שלו, וישלב את החיים האישיים שלו, מה שנגרם לו לאורך השנים: התאונה שהוא עבר, המעצרים שהוא חווה, והמצלמות שהוא שבר", מודה דוידי.
- גם הלב נשבר: אמיר בוגן על "חמש מצלמות שבורות"
- חובת צפייה אזרחית: אריאנה מלמד על "חמש מצלמות שבורות"
- בורנאט ודוידי זכו בפרס הבימוי הדוקומנטרי בפסטיבל סאנדנס
ואכן, "חמש מצלמות שבורות" מספר את סיפורם של התושבים המקומיים ואת סיפורו האישי בצל המאבק הפוליטי וההפגנות בגדר. דוידי התגייס לפרויקט כדי לסייע לבורנאט ולכוון אותו. הוא אף שהה לצדו בכפר במהלך חודשיים של עבודה על הסרט, וספג לא מעט משגרת יומם של הפלסטינים במקום.
לטענתו, למרות החששות המוקדמים, התקבל בחמימות ולא הרגיש מאויים מצד התושבים, גם כאלו שמשתייכים לתנועת החמאס. הוא כן חי תחת איום החיילים.
"חייל עצר אותי, ופתאום גילה שיש ישראלי בכפר", נזכר דוידי, "התחילו לתחקר אותי מה אני עושה שם, ולמה אני לא מפחד, ולמה אני לא מבין שזה מסוכן ואיזה טרוריסט יכול לקפוץ מכל פינה. באיזשהו סוג של הזייה של מצב מאוד מסוכן ורצו כביכול להגן עליי. תחושת האיום היא כן קיימת, אתה מתחיל לפתח נקודת מבט זהה לשלהם כלפי החיילים. וכשהחיילים מתחילים לירות ולהסתובב ואתה לא יודע מה הם יעשו. אף אחד לא יודע שאתה ישראלי. אתה יכול לקבל כדור בראש פתאום".
דוידי מספר על אירוע אחר בו אחת מהפשיטות הליליות של צה"ל בבילעין גרמה למהומה גדולה בכפר, שגרמה לחיילים להילחץ והיה חשש שהם יפתחו באש חיה. "צעקתי 'יש פה ישראלים', ונראה לי שזה מה שמנע התלקחות", הוא נזכר. "המעצרים שתוכננו בוטלו, ובדובר צה"ל דיווחו למחרת שמבצע צה"ל סוכל בגלל נוכחותם של ישראלים רבים, כשלמעשה אני הייתי היחיד בכפר".
צילומי המעצרים הליליים הם אולי מבצעים מורכבים מבחינה צבאית, אך גם מההיבט של התיעוד במצלמה. "האירועים בכפר וההפגנות הם אירועים מאוד כאוטיים, הצבא לא ממש מסוגל לעצור כל צלם וצלם שמגיע",
מסביר דוידי. "במעצרי הלילה המצב הוא שונה, אין הרבה צלמים. ובדרך כלל פשוט חוסמים את הצלמים מלגשת לזירה ולצלם את המעצר, ומסנוורים אותנו עם פנסים, לכן יותר קשה להשיג חומר כזה של ילדים נעצרים".
למרות שהחומרים המצולמים לא פשוטים לעיכול, גדולתו של הסרט מבחינת דוידי, הוא הטון האישי הרך דרכו הם מועברים. "האירועים הם מאוד חזקים ומאוד דרמטיים, וגם לפעמים קשים לצפייה עבור הצופה הישראלי, אבל טון הדיבור שלנו מאוד רך ומאוד לא מאשים", הוא מדגיש. "אפשר לספר סיפורים מאוד פוליטיים עם מציאות מאוד קשה גם ממקום לא שופט - לא את החיילים, לא את הצבא, לא את החברה הישראלית ולא את הפלסטינים על הקורבנות שלהם".
