"המשאלה": ילדים זה שמחה
גיבוריו של הסרט היפני "המשאלה" הם אחים צעירים שלוקחים אותנו למסע מרגש בעולם המעשיות הקסום שלהם. התמימות שובת הלב שלהם תסחוף גם את המבוגרים חזרה לילדות
באחת מהסצנות הקסומות בסרט היפני "המשאלה", עומדים שבעה ילדים בנקודה בה שתי רכבות המגיעות מכיוונים מנוגדים חולפות זו על פני זו, מול נוף פראי מדהים, וצועקים בכל הכוח את המשאלה שלהם. הדבר שהכי היו רוצים בעולם שיקרה. האנרגיה העצומה שמפיק רגע מזוכך ואמיתי שכזה, מניעה את הסרט העדין והיפה הזה - סרט שחוגג את הילדות והתמימות, אך מייחס לילדים בה בעת, מבט מורכב ומפוכח על העולם.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה ("החיים שאחרי", "אייר דול"), שגם סרטו המוערך "איש אינו יודע" (2004) התנהל בעולם של ילדים (בטון וברובד אחר, קשה יותר), טווה את סיפורו סביב קואיצ'י (קוקי מאדה) וריו (אושירו מאדה), שני אחים שנאלצים לגור רחוק אחד מהשני בעקבות פרידת הוריהם.
קואיצ'י, בעל הפנים הרציניות והעגולות, גר עם אמו אצל סבו וסבתו, בביתם שבעיר קגושימה, שנמצאת בדרום האי קיושו, למרגלות הר הגעש הפעיל סקורג'ימה. הוא מוטרד ותוהה לגבי דברים רבים המתרחשים סביבו, למשל בית ספרם שמשום מה נבנה דווקא בראש גבעה, או האפר שלא מפסיק לצאת מהר הגעש הפעיל, היוצר שכבות האבק אותן הוא מקפיד לנקות מדי יום. אחיו הקטן והצחקקן ריו, שהווייתו קלילה ומשוחררת, מתגורר עם אביו המוזיקאי והלא אחראי בעיר האקאטה, שבצפון האי קיושו, מגדל את עצמו בעצמו, וגם גינת ירקות קטנה שהוא מטפח במסירות ובאהבה.
בעולמם של ילדים, בין שתי נקודות לא מחבר קו ישר אחד. קואיצ'י מקווה שהר הגעש יתפוצץ, שהלבה תזרום ממנו החוצה ושכולם ייאלצו להתפנות. למה? כי אז משפחתם תתאחד וכולם יגורו ביחד באוסקה. כשהוא מבין שזה לא הולך לקרות, הוא בונה הרים וגבעות סביב רכבות: השמועה אומרת שמי שמבקש משאלה בנקודה שבה שתי רכבות דוהרות נפגשות, משאלתו תתגשם. בשיחות טלפון עם אחיו הקטן - סצנות עדינות ומכמירות לב, מתגבשת תוכנית פעולה. האחים ייצאו למסע סודי אל נקודת מפגש הרכבות שמחברות בין עריהם ויבקשו ביחד, שמשפחתם תתאחד.
על משאות ומסעות
למסע החניכה הקסום מצטרפים חבריהם הטובים, שגם סביבם בונה קורה-אדה עולם פנימי תמים, נטול אותה מרירות שמוסיפות השנים, אך עמוק ומפוכח למדי. ב"המשאלה" המבוגרים הם אלו שאבודים, שלא רואים, שמפספסים, שהורסים. הילדים בונים, מצילים, יודעים, חיים. במקום אטימות או קהות רגשות שמצטוותות בדרך כלל לילדים שיודעים שאפשר לתבוע מורים על חדירה לפרטיות, או שיש הונאות וניצול בעולם, קורה-אדה מציג נאמנות, חברות טובה, שמירה הדדית, רגישות וטוב לב בין הילדים, כבסיס היציב והאיתן שלהם.
הסרט מבויים בעדינות ובאיפוק שמאפיינים את עבודותיו של קורה-אדה, וגדולתו ניכרת בעבודה היפה והמדויקת שהוא עושה עם השחקנים. פניהם של קואיצ'י ושל מגומי (קיארה אושידה) - אחת מחברותיו הטובות של ריו, שחולמת להיות שחקנית, מציגים מנעד כה רחב של רגשות מורכבים. הם לא צריכים לומר דבר כדי שנבין מה קורה בתוכם, והזדהותם עם הדמות ועם רגשותיה היא טוטאלית.
האחים, שהם גם אחים במציאות, מושלמים לתפקיד בכל הווייתם ומייצגים גישות שונות לחיים: האחד אופטימי וחי בהווה, מטפח את מה שחדש וצומח. השני קשור בעבר, מנקה את האפר, מנער מעליו את האבק שמשאירה אחריה הרכבת ומנסה לעשות סדר בכאוס שהשאירו אחריהם ההורים.
כפי שקורה פעמים רבות, הם דומים וקרובים יותר לאחד מההורים - נושא רגיש וכאוב שלא מרבים לעסוק בו. בשיחת טלפון מרגשת בין ריו ואימו, הוא אומר לה שחשב שהיא לא אוהבת אותו או רוצה לראות אותו, בגלל שהוא כל כך דומה לאבא.
המצלמה, עליה אחראי יוטקה יאמאסאקי, עימו עבד קורה-אדה גם בסרטיו הקודמים "החיים שאחרי" ו"איש אינו יודע", לא זזה הרבה, מתעדת ועוקבת אחר המתרחש בסבלנות, כאילו אינה רוצה להתערב או להפריע לתהליך. העריכה, עליה אמון קורה-אדה עצמו, במאי ועורך סרטים דוקומנטריים בעברו, מזכירה לרגעים עריכה דוקומנטרית (לדוגמה, בסצנה בה כל ילד אומר מה המשאלה שלו), והשילוב בין סגנונות עריכה עובד יפה ביחד ומעניק לסרט ערך מוסף מבחינת שפה.
הסרט משופע בסמלים ובמטאפורות ואלמנטים רבים בסרט אינם מונחים שם במקרה. בנוסף להר הגעש הפעיל שלא מתפרץ, אהבתי מאוד את מוטיב המשא. בין אם מדובר בילקוט בית ספר כבד, בשקיות, בכלבו הזקן של אחד הילדים, או בגוף שרגליה של אחת הבנות מתקשות לשאת, הילדים הקטנים האלו סוחבים כל כך הרבה על עצמם ועל הגב. הם אמנם קלילים ורצים כילדים, אך כבר בהחלט יש להם משקל.
"המשאלה" הוא סרט מקסים ונוגע ללב שיזכיר לכם בעדינות ובאופן לא שמאלצי, כמה מעורר השראה זה להיות ילד, כמה חשוב להמשיך ולהתרגש מהעולם, מהחלומות ומהתקוות ולברוח מהציניות ומהמרירות שמכלות את הכל.
"איך תזהה אותי? כל כך השתניתי", אומר ריו לאחיו קואיצ'י טרם פגישתם המיועדת. בעולמם של ילדים ואם תרצו, גם של המתרגשים, חצי שנה היא המון המון זמן.
