אל תקראו לי עליז. אני יותר עצוב מכולכם
עליזים, על שום מה? אולי על שום האירוניה. אולי על שום כך שאנחנו כל כך עצובים. אולי על שום כך שכל החיים שלנו פחדנו וקיבלנו מכות, וניסינו בכל הכוח להראות ליקום כולו שלא ניתן לשבור אותנו. בסוף אנחנו אלה ששוברים אחד את השני
פעם הייתי בן אדם מאושר. הייתי מלא בביטחון עצמי. אהבתי את עצמי, והייתי בטוח שכולם אוהבים אותי בחזרה. ובתחושה שלי, המצב הזה לא היה כל כך מזמן. אבל כשאני חושב על זה, כבר עבר עשור מאז. אלוהים ישמור, עשור. עשר שנים מאז שהייתי בן 18, מאז שהייתי בטוח שכל העולם כולו פרוס לרגליי, ואני רק צריך לבחור במה ואיפה אצליח. הרביתי לחלום. החלומות טרפו אותי.
עוד בנושא:
רק בגיל 31 סיפרתי לעצמי שאני הומו
העצב לא מודיע מראש מתי הוא עומד להופיע
אף פעם לא באמת הבנתי למה קוראים לי "עליז". לא הייתי עליז כשהייתי בן 16 בארון, וכל הפחדים הכי קיומיים בעולם הציפו אותי. אני גם לא עליז כשאני בן 28. הפחדים לא עוזבים, הם רק מתחלפים. אם בעבר פחדתי לחטוף סטירות מהעולם הסטרייטי, לאחרונה הבנתי שאת המכות הקשות חטפתי דווקא מ"חברי" לקהילה.
עליזים, על שום מה?
אולי על שום האירוניה. אולי על שום כך שאנחנו כל כך עצובים. אולי על שום כך שכל החיים שלנו התחבאנו ופחדנו, וקיבלנו מכות, וניסינו בכל הכוח להראות ליקום כולו שלא הצליחו לשבור אותנו, שלמרות הכל, שרדנו. אבל בסוף, אנחנו אלה ששוברים אחד את השני. הקהילה מרסקת, פוגעת ומערערת. ברור לי מאיפה זה נובע, ועדיין. עצם ההבנה לא מקלה על התמודדות.
אני מוותר. הרמתי ידיים. ניצחתם, כולכם. לא רציתי לתת לכם ליהנות מהספק, ואלוהים עדי שניסיתי להלחם כמו אריה בכל אחד ואחד מכם. רציתי להיות זה שעומד אחרון, אבל נכשלתי. כל אחד מכם הצליח לפגוע בי, כמה מכם הרבה יותר מהאחרים. אבל כולכם הבאתם אותי למי שאני היום: גרסה מוחלשת ועצובה של הילד שהייתי פעם. גרסה שכבר לא מאמינה. גרסה שמתחילה להפנים שאני הולך לחיות את חיי לבד.
לא - אני לא מוכן, תעצרו כבר שם את הביקורת שלכם. אני לא מוכן לשמוע את ה"תתפשר", ואני לא מוכן לשמוע את "זה לא קל למצוא זוגיות". פשוט תפסיקו. האשמתי את עצמי מספיק במשך כל חיי. הלקיתי את עצמי, שפטתי את מעשיי וביקרתי את ההתנהגות שלי ללא הרף. הגיע הזמן להפסיק לקחת את האשמה עלי. עכשיו גיליתי שאני לא אשם. לא את הכל אפשר להפיל עלי.
לא - אני לא מצטער, אבל אני כן מופתע. לא חשבתי שאני אכשל, אני לא רגיל להפסיד. לעולם לא האמנתי שאודה בתבוסתי. קשה לי לעכל שניצחתם. שהצלחתם לגרום לי להפסיק להאמין באהבה. הפכתי בזכותכם לאדם מריר ועצוב ורגיש. רגיש מידי. אני יכול להתחיל לבכות רק מלראות מישהו באוטובוס, רק כי אני יודע שהוא לעולם לא יהיה שלי. עם הזמן אני מתחיל להפנים שאף אחד כבר לא יהיה שלי, ואתם תמשיכו בשלכם.
מוכרחים להיות שמח
הומואים בתל אביב כבר לא יוצאים לדייט בבית קפה כי חבל להם על הזמן, ולא במובן הסלנגי של הביטוי. הם מזמינים אותך אליהם הביתה כי אין להם כבר כוח להשקיע. כשאני חושב על זה עכשיו, אני מבין שגם הם הפסידו.
הם השלימו עם המצב והפנימו את כללי המשחק. גם הם התחילו ללכת לחדר כושר כי חייבים. גם הם התחילו לשקר ולתרץ לאחרים. גם הם הפכו להיות טיפה פחות מאושרים. אבל הקהילה מחייבת - והחיוך חייב להישאר על הפנים.
אנחנו חייבים להישאר עליזים. אנחנו מוכרחים לשמוח ו'להרים' במסיבות ובמצעדים. אנחנו חייבים לזרום עם הזרם וליישר קו. הרי אנחנו כבר לא הומואים מפוחדים בארון, אנחנו שלמים עם עצמנו. או שלא? הקטע המפחיד הוא שהפסקתי לבכות. עד לא מזמן הייתי בוכה די הרבה. אבל אין לי כבר דמעות לבכות על עצמי. אין לי כבר דמעות לבכות עליכם.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
