הגעתי לתל אביב עם מטרה: למצוא אהבה

משהו תקוע אצלי בחיים, ומה שמרגיז זה שאין לי ספק מה אני צריך לעשות כדי לשנות את זה, ועדיין אני לא עושה זה. כשחושבים על זה, יש סביבי כל כך הרבה אנשים שמשהו לא עובד אצלם בחיים, ומשום מה הם ממשיכים לחיות את החיים התקועים שלהם. הם יודעים, כמוני, שהחיים שלהם לא מגיעים לשום מקום. הם ממשיכים לחכות, כמוני, לשינוי שיגיע מבחוץ, וכל זה במקום להבין שהשינוי לא יגיע משום מקום פרט לעצמם.

עוד בנושא:

אל תקראו לי עליז. אני יותר עצוב מכולכם  

מציאת זוגיות בתל אביב: משימה בלתי אפשרית?

תתפלאו, גם בתל אביב מחפשים אהבה וזוגיות

אז החיים שלי תקועים, ואני לא מרוצה מכמעט שום דבר ממה שמתרחש בהם. אני קם כל בוקר ולא מבין איזו מטרה נועדתי למלא במהלך היום. ברור לי שלהיות בעבודה עשר שעות כל יום זו לא מטרה ראויה, וגם אם כן, המטרה הזו כבר מזמן מיצתה את עצמה. אני חושב שאני יודע מה הפתרון: כדי שמשהו יתחיל לזוז, אני צריך ללמוד לחיות את חיי באופן עצמאי, כפי שאני.

אני חייב להפסיק להתנצל בפני אחרים, ובעיקר בפני עצמי, על זה שאני רווק. להפסיק להתפתל בכל פעם שמישהו או מישהי מדברים ב"אנחנו", להפסיק לבהות בזוגות שמחזיקים ידיים ולהפסיק לקום כל בוקר עם תקווה שהיום אני אכיר אותו. כן חברים, ברוכים הבאים לחיים שלי - אני ועצמי, עצמי ואני. וזה בסדר גמור גם ככה. זה לא צודק, אבל זה בסדר. אני חייב להפסיק לגרום לעצמי לחשוב שמשהו בי דפוק כי אני לבד.

דלת נסגרת

בתור מישהו שגדל עם משפחה אוהבת ותומכת מכל הצדדים, לא היה לי פשוט לעזוב את הבית של ההורים, אבל הידיעה שאני סוף-סוף עובר לתל אביב חיזקה אותי. שנתיים אחרי, מצאתי את עצמי עוזב את תל אביב וחוזר להורים. עזבתי את תל אביב עם דגל לבן מורם. נכנע, בעיקר לעצמי. כי לא הגעתי לתל אביב בשביל הפאבים, או בשביל לרדת לקנות חלב בשתיים לפנות בוקר.

הגעתי לתל אביב עם מטרה: למצוא אותו. הגעתי לתל אביב עם תוכנית פעולה, והאמנתי באמת שבעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות אני אצליח. ושלא תטעו, היו גם הצלחות, והיו המון "כמעטים".

כמובן שהיו גם הרבה מאד רגעים מאושרים - רגעים ששכבתי איתו מחובק במיטה, וצחקתי לעצמי בלב. רגעים שהכנתי לו ארוחת ערב, ונמסתי מבפנים. רגעים שהלכנו יד יד בשדרה, ואני הייתי עם חיוך ענק תקוע שלא רוצה לרדת. רגעים שהסתכלתי על עצמי מהצד והבנתי שהצלחתי. 

ועם הזמן הכל עובר, הכל חולף. הם יצאו מחיי כפי שנכנסו. הם שינו אותי, ואני בטוח שאני שיניתי אותם. אבל שנתיים אחרי, המסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שאני לא אמצא אותו עד שאני לא אשנה את עצמי. אז עזבתי את תל אביב לא עצוב, אבל מפוקח. לא כועס, אבל בלי אמונה. עכשיו אני חוזר אחורה. מנסה לעשות ריסטארט. מוצא את עצמי שוב בחדר נעוריי. החדר שבו צמחו חלומותיי, ואיבדתי את בתוליי.

החדר שבו שמעתי חנוק מדמעות שירים של עברי לידר באמצע הלילה. החדר שבו יצאתי מהארון בפני אמא שלי. ברור לי לחלוטין שהחזרה הזו היא סוג של בריחה. אבל ביננו - מה כבר רע בקצת לברוח?

דלת נפתחת

לא היה לי קל לכתוב את העצב העצום שהיה לי בלב לפני כמה שבועות, שחלק מכם ראה בו סוג של מניפסט נגד הקהילה הגאה בתל אביב. האמינו לי שגם לא היה לי קל לבחור לפרסם את זה. ברור לי שהטענות שהשמעתי לא היו קלות לעיכול, אבל עצם העובדה שהתקיים דיון בעניין, והתגובות שקיבלתי הצליחו לעודד אותי.

חלק גדול מהתגובות בחר (שוב) להפנות את כל האשמה עלי. כן חברים, אתם לא חייבים להסכים איתי לחלוטין, אבל משהו לא טוב עובר על הקהילה. כולנו הפכנו להיות כלי משחק בעולם הרווקות. כולנו כבר לא מתייחסים בכבוד לרגשות של אחרים. למעשה, כולנו כבר לא מתייחסים לרגשות.

אני חייב להודות שלא הצלחתי להבין איך ממישהו שכתב טור שהוא כל כולו זעקה עצומה לעזרה, הפכתי להיות "ילד קטן וממורמר שלא התבגר", אבל איכשהו זה לגמרי בסדר, ואני אופטימי, כי ההומו המריר הזה כאן כדי להישאר, ואני מזמין את כולכם להישאר יחד איתי.

לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים