ההכרה במדינה פלסטינית - מעז ייצא מתוק

אם יש מסקנה אחת שניתן להסיק מההצבעה באו"ם על קבלת פלסטין לארגון במעמד מדינה משקיפה זו העובדה שפרדיגמת המשא ומתן הישיר נכשלה, ובמקומה באה לעולם תפישה חדשה: חד-צדדיות קונסטרוקטיבית. 138 מדינות תמכו, 41 נמנעו, ורק 9 התנגדו לנוסח החלטה, שמאמץ את ההבנות שהושגו בסבבים קודמים של המשא ומתן: הקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67' לצד מדינה יהודית בעלת ביטחון בגבולותיה.

הרוב שתמך בהחלטה איננו אותו רוב שתמך בהחלטה הנפשעת שקבעה שציונות היא גזענות. אין זה רוב אנטישמי או אנטי-ישראלי. זהו רוב שכלל לא היה תומך בהחלטה אילו היה מאמין כי משא ומתן ישיר הוא הפיתרון המעשי לסיום הסכסוך במסגרת שתי מדינות לשני עמים. לרוב הזה שותפים שלושה מארבעת חברי הקוורטט: האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם. רק ארה"ב נעדרת ממנו וממשיכה להיות שבויה בפרדיגמה הישנה, זו שכשלונה הוכיח כי בהיעדר אמון בין הצדדים לא ניתן לייצר התקדמות משמעותית לפתרון.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

גירושים חד-מיניים פותחים תקווה לכולם / צבי טריגר

שילוב ערבים - שעת התיקון של בג"ץ / אמנון בארי-סוליציאנו ומוחמד דראושה

לכישלון המדיני אבות רבים. לא רק הקואליציה בראשות נתניהו-ליברמן-ברק נכשלה בעוורונה לזהות את שינוי התפישה, אלא גם האופוזיציה. שלי יחימוביץ', המתיימרת להוביל את גוש המרכז-שמאל לאחר הבחירות, מנסה לשכנע את הציבור הישראלי שהבעיה הפלסטינית נעלמה מסדר היום, בעוד שאול מופז ויאיר לפיד היו עסוקים מדי בתמרונים פוליטיים לקראת הבחירות. מי שצמצם את השיח לשאלת עתיד פרויקט הגרעין של איראן מול שאלת הצדק החברתי-כלכלי נכשל בהבנת ההשפעה של הסוגיה הפלסטינית על עתידה של מדינת ישראל.

לאחר הכישלון המדיני, מנסים ראשי הקואליציה לשכנע אותנו כי "בשטח לא השתנה דבר". אולם ההיסטוריה מדברת בעד עצמה. גם בכ"ט בנובמבר 1947 כביכול "לא השתנה דבר", אך כיום אנו מבינים שבמידה רבה הכול השתנה באותו היום. כאז כן היום: מעתה הקהילה הבינלאומית תגבה כל מהלך פלסטיני ותתמוך בו, גם אם הוא חד-צדדי, בדרך למימוש החלטת האו"ם.

למנף את הכישלון

למרות המפלה, לאירוע באו"ם יש גם היבט חיובי: מנהיג פלסטיני שמצהיר שהוא אינו מאמין באלימות ומבקש מהעולם להכיר בפלסטין לצד מדינת ישראל, במסגרת החלטה שאינה מאזכרת את זכות השיבה ומתייחסת לגבולות על בסיס קווי 67' - זו מסגרת שרוב הציבור הישראלי יכול לתמוך בה. כלומר, למרות החד-צדדיות של המהלך, יש בו אלמנטים שיכולים להוות בסיס איתן למינוף התהליך לכיוון קונסטרוקטיבי. לכן, דווקא לאחר הכישלון המדיני, על ממשלת ישראל להכיר בשינוי הפרדיגמה ולהשתלב בה.

צעדי ענישה, כגון אלה שישראל החלה לבצע, לא יוכרו על ידי הקהילה הבינלאומית כצעדים מועילים, ועלולים לגרור את הפלסטינים לצעדי תגובה, דוגמת פנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. ישראל תשלם מחיר כבד על החרפת העימות הדיפלומטי, עד כדי אובדן התמיכה הבינלאומית ואף אובדן תמיכתה של ארה"ב. צעדים אלה אינם מובילים למדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה בגבולותיה. שינוי הפרדיגמה בקרב מקבלי ההחלטות בישראל צריך להתחיל מההכרה, כי למרות המפלה זו גם הזדמנות לחזור לתהליך מדיני, שסופו יצירת מציאות של שתי מדינות. על ישראל להודיע על נכונותה לחזור מיד למשא ומתן על תוואי הגבול, לפי עקרונות של ביטחון, דמוגרפיה ורציפות טריטוריאלית, וכן להודיע שהיא מבינה כי בכל פתרון עתידי לא תוחל ריבונות ישראל בשטחים שמעבר לגדר ההפרדה.

במקביל, יש להניע מהלכים חד-צדדיים הכוללים שלושה מרכיבים מרכזיים: הראשון הוא חוק קליטה, פינוי מרצון ופיצוי עבור מתיישבים המעוניינים לחזור לגבולות ישראל כבר כעת. המרכיב השני הוא יצירת תכנית קליטה לאומית שתאפשר קליטתם של אלה שיוחלט להחזירם הביתה למדינת ישראל בתום המו"מ. המרכיב השלישי הוא העברת תוצאות המו"מ להכרעת העם. רק באמצעות שורה של מהלכים חד-צדדיים קונסטרוקטיביים כאלה נוכל להבטיח את חיזוק הגורמים המתונים בצד הפלסטיני וליצור ישראל בטוחה, יהודית ודמוקרטית ללא מאבק צבאי נוסף, ובגיבוי בינלאומי.

עמי אילון הוא ראש השב"כ לשעבר וממייסדי תנועת "עתיד כחול לבן"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il