"בלדה לאביב הבוכה": פורט על מיתרי הלב
הבמאי בני תורתי מעצב בסרטו "בלדה לאביב הבוכה" עולם דמיוני מנותק מזמן ומקום, אך מחובר בקשר עמוק למוזיקה המזרחית השורשית עליה גדל. התוצאה היא פנטזיה מקומית, מרגשת וחפה מציניות - פתרון חמים ללילות החורף הקרים
"בלדה לאביב הבוכה" של בני תורתי הוא פנטזיה מקסימה שכולה אהבה לקולנוע ולמוזיקה המזרחית השורשית. נדיר למצוא בנוף הקולנוע הישראלי, העכשווי ובכלל, סרטים שמונעים מרגש עמוק כל כך, חף מאירוניה וריחוק ביקורתי, ומשלבים בהצלחה כמיהה מלנכולית וחגיגה של חיים.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
זהו סרטו השני של תורתי, ש"כיכר החלומות" שלו מ-2001 הוא אחד הסרטים הישראליים הטובים של העשור הקודם. המשותף לשני הסרטים הוא התשוקה למה שהיה ואיננו, התרבות המזרחית האותנטית שאובדנה מעניק להם את צביונם המלנכולי (ב"כיכר החלומות" ייצג את האובדן הזה הלהיט ההודי "סאנגם", שתושבי השכונה הפריפריאלית שבסרט מבקשים לשוב ולהקרינו בבית הקולנוע המקומי הנטוש).
בהתאם, גם "בלדה לאביב הבוכה" מעניק לאובדן הילה מיתית. הוא נפתח בסצינה שמזכירה מערבוני ספגטי או סרטי סמוראים, שבה נכנס בחור צעיר בשם עמרם (דודו טסה) למה שנדמה כבית מרזח עתיק, ומבקש לדעת את מקום הימצאו של מוזיקאי מיתולוגי, יוסף טאווילה (אורי גבריאל). כלי הנגינה שלו, טאר פרסי, תלוי על הקיר במקום אחרי שהנגן, כסמוראי שהסיר את חרבו, חדל מלנגן בו עשרים שנה קודם לכן מסיבות שמתבררות בהמשך.
טאווילה, עתה זקן עייף ומריר, היה בעבר חבר באנסמבל טורקיז, תזמורת שביצעה מוזיקה מזרחית עתיקה, ושאחד הנגנים בה היה אביו של עמרם המוטל על ערש דוויי. ההרכב התפרק זה מכבר, וחבריו, בהם טאווילה, נפוצו לכל עבר. הופעתו של עמרם מזכירה לטאווילה הבטחה ישנה – עליו להשמיע באוזניו של שותפו הגוסס את "הבלדה לאביב הבוכה" (יצירה שהשניים כתבו יחד לפני שנים רבות) בטרם ייפרד מן העולם.
טאווילה נוכח בכישוריו המוזיקליים של הבן אחרי שזה מנגן באוזניו על הקמנצ'ה - עוד כלי מיתר עתיק שמקורו בפרס - והשניים יוצאים למסע קסום במטרה לאתר ולגייס נגנים נוספים לשם ביצוע היצירה. הם נודדים, בטריטוריה פנטסטית שמעבר לזמן ולמקום מוגדרים, ומלקטים את אותם מוזיקאים-אמנים שמשמרים מסורות משפחתיות של נגינה על כלים מזרחיים עתיקים בהם נאי, עוד, טאר, סנטור, דאריה וקמנצ'ה.
הדבר הכי מעורר השתאות בסרט הוא יכולתו הווירטואוזית של תורתי לעצב עולם שהוא קולנועי לחלוטין. זהו סרט של אוהב קולנוע אמיתי, שמבקש לשחזר בו את חוויות הקולנוע הראשוניות שלו. לא רק סרטי סמוראים ומערבוני ספגטי, אלא גם המלודרמות המוזיקליות העממיות מפרס, הודו וטורקיה, ואפילו סצינה קומית נפלאה של "כלה נוקמת" שלא היתה מביישת את טרנטינו במיטבו.
ההיבט המרתק הנוסף קשור לבחירת אתרי הצילום. קשה להיזכר בעוד סרט ישראלי נוסף מהזמן האחרון, שנראה שונה וחריג כל כך. הסרט צולם, בין היתר, בבית גוברין, ראש העין, הרי ירושלים ויפו העתיקה, ושילובם של כל המקומות יחד מעניק לו מראה ייחודי שמדגיש את היותו פועל בעולם שבין הריאליזם והפנטזיה הקולנועית, הממשות וההיעדר.
זוהי טריטוריה מזרחית-אותנטית שמתקיימת במנותק מהתרבות האשכנזית-ציונית ההגמונית שדחקה אותה (כמו גם מהמוזיקה המזרחית הממוסחרת של ימינו), ואשר אין לה כל זכר בסרט.
אכן, המציאות שבה הסרט מתרחש היא פנטזיה מוחלטת שמייצגת את תשוקתו של בן הדור השני (עמרם) לשחזר את התרבות האבודה, ואת הכמיהה שלו להמשיך את דרכו של אביו ובתוך כך לכונן את זהותו המזרחית. המסע בסרט הוא לפיכך גם בעל תכלית אדיפאלית, אל האב. ביצועה המושלם של היצירה האבודה, שלא נוגנה מעולם, הוא הרגע שבו נולדת אותה זהות מתוך תחושות האובדן והמלנכוליה. כמו בלא מעט סרטים מסוגו, זהו גם מסע רצוף הרפתקאות שבסופו ממתינה הגאולה למי מהדמויות שכמהה לה.
כל כלי כלי
הישגו הנוסף של "בלדה" הוא מוזיקלי. המוזיקה הנהדרת שהלחין ומבצע מארק אליהו, ושירתן המופלאה של אישתאר ואדר גולד, המגלמות שתיים מחברות ההרכב המחודש. המוזיקה הנשמעת בסרט היא בבחינת גילוי של עולם ישן-חדש, ויש בה אותנטיות מרגשת שנמנעת מלהפוך לקיטש אקזוטי המחניף לאוזן המערבית. רגע ביצוע היצירה שעל שמה קרוי הסרט הוא, על כן, שיאו הרגשי והמוזיקלי של הסרט.
"בלדה לאביב הבוכה", כמו "כיכר החלומות" לפניו, הוא יצירה שאינה חוששת לחשוף את יסודותיה העממיים, הקולנועיים והמוזיקליים.
זהו קולנוע שמבקש לדבר בשפה אחרת - של צבעים חמים, רגשות עזים, תוך שהיא פונה אל הקדום, המיתי והארכאי (מערות ומבנים קדומים הם חלק אינטגרלי מאתרי ההתרחשות של סרט זה).
שחקניו של הסרט נדמים לגיבורי מערבון הנעים בנוף הישראלי המיוחד הזה. אורי גבריאל מוכיח בפעם המי-יודע-כמה שהוא מנכסיו הגדולים של הקולנוע המקומי, ונירו לוי כאחד הנגנים המצטרפים למסע מעניק לסרט גוון קומי מדויק. שבחים מגיעים גם לטסה וגולד, שמשחזרת כאן סצינה של תחרות שתייה הלקוחה מ"שודדי התיבה האבודה". תורתי יצר סרט שהוא הצהרת אהבה מרגשת לקולנוע ולמוזיקה אותנטיים, והצופה אינו יכול שלא להיעתר לה ברצון ולהיכבש בקסמה.
