האם מגיע לכולנו לקבל כסף מהמדינה?
אבות תנועת ה"אשראי החברתי", דאגלס ואורייג', מדמים את החברה שלנו לחברה בע"מ, שבה לכל אדם יש את הזכות הטבעית לרכוש הכללי. הרעיון: ביטול רישום הפטנטים והבאת כל הידע לקהילה. המשמעות: כולנו זכאים לדיבידנד חודשי או שנתי מכל תהליכי הייצור שהחברה מפיקה

האם יש לי זכויות על הטורים האלה שאני כותב ב-ynet ? האם הם שלי כי אני כותב אותם? האם מותר לי לאסור על קוראים להפיץ אותם? שאלה טובה. במקרה שלי, אני יותר משמח כשמשתמשים בטורים שלי למטרות לימוד, ואני מאושר כשאני שומע שמפיצים אותם.

 

אושי שהם-קראוס - טורים נוספים:

 

רגע, אבל האם מותר לכם לקחת חלקים מהטורים האלה ולהפיץ אותם תחת השם שלכם? כאילו שאתם כתבתם? אני חושב שזכותי לקבל לפחות את הקרדיט על הכתיבה! לגיטימי? האם זו זכותי? רוב הקוראים יסכימו איתי שכן. אבל לא כולם.

 

האנשים שעליהם כתבתי בטור הקודם; מייג'ור (רב סרן) דגלס ומר אורייג', אבות תנועת ה"אשראי החברתי" (Social Credit), לא קיבלו את עניין הזכויות השמורות בקלות. להיפך; אחת הטענות העיקריות שלהם היא שתהליכי מחשבה, ידע ומידע שייכים לקהילה כולה. גם טכנולוגיות תעשייתיות שונות ושיטות עבודה – כולן שייכות לקהילה.

 

למה הם חשבו ככה? ואיך זה קשור לרפורמה מוניטרית? ובכלל לסדרת הטורים הארוכה הזו על כסף? ובכן, על כך בטור הזה ובבאים.

 

אינטלקטואל, מרצה, פרשן - מה הם עושים?

בואו נמשיך לנתח את הדוגמה שלי. בעצם מה אני עושה? אני קורא כל הזמן על כסף וכלכלה (זה מאוד מעניין אותי), מוסיף משלי, מלמד, כותב ומרצה. זה מה שאני אוהב לעשות ובזה אני טוב. אבל האם אני המצאתי את אדם סמית (אבי הכלכלה המודרנית)? הרי אני רק מסביר אותו מזוויות שונות.

 

האם אני המצאתי את מרקס ולנין או את האייק וקיינס שעליהם אני כותב כאן שנתיים? אני קורא ספרים שכתבו אנשים שמתים כבר 200 שנה, וכותב עליהם. אז למי שייכות, אם כך הזכויות? ובכן, לפי דאגלס ואורייג', הזכויות שייכות לקהילה כולה.

 

הנה. נניח שהמצאתי שיטה הנדסית: נניח בניית לבנה מיוחדת לבניין. מה בעצם שלי פה? הרי לא המצאתי את הלבנים. לא המצאתי את המלט או את הטיט (שוב, תסלחו לי, אני לא מבין בדברים הלאה. זו רק דוגמה). את התחשיבים של הכוחות הפועלים על לבנה לא אני המצאתי, וכך לא את האלגברה כולה, ולא את הגיאומטריה, ולא את שיטת הסרט הנע, ולא את מערכת הבנקאות, ולא ולא ולא ולא.

 

כל אחד מהדברים האלה נבנה בהדרגה, נדבך על גבי נדבך, במשך אלפי שנות ציוויליזציה. תחשבו, דאגלס ואורייג' היו יכולים להגיד, מה יקרה אם אני אגלה שאני יורש של ממציא הגלגל לפני מיליון שנה. האם כל חברות הרכב צריכות לשלם לי תמלוגים? בוני המחוגות? יוצרי הצלחות? בעצם, למה לא?

 

הוגי דעות מזן אחר 

אז מה עושים עם זה? כרגיל בטורים האלה, אני לא בא לשכנע אף אחד לקבל על עצמו את עקרונות תנועת ה"אשראי החברתי". אני מסתפק בחשיפה והסבר של עמדות רבות. אבל, מה משמעות מה שהצגתי ולאן זה הולך? ובכן, קודם כל חשוב לציין את המקום יוצא הדופן של התנועה הזו. אנשי האשראי החברתי הם לא סוציאליסטים מהסוג הרגיל, ובוודאי לא קפיטליסטים. הם משהו אחר.

 

כמו סוציאליסטים רבים, הם מוצאים הרבה עוול בשיטה הקפיטליסטית, אך בניגוד לרוב הסוציאליסטים, הם לא חושבים שהמדינה צריכה להחליף את בעל ההון ולנהל את תהליך הייצור. על הדברים האלה דיברנו בטור הקודם. דאגלס ואורייג' רוצים ניהול של גילדות; מעין לשכות מקצועיות כמו לשכת עורכי הדין, לשכת רואי חשבון, לשכת המורים ולשכת הזמרים.

 

בניגוד למרקס, הם לא חושבים שעיקר הניצול הקפיטליסטי מתרחש בתהליך הייצור עצמו. זה שבעל ההון הוא הבעלים של המכונות והציוד הוא לא עיקר הבעיה. עיקר הבעיה היא שהוא משתלט שלא בצדק על רכוש הקהילה; על הידע, הניסיון, שיטות הייצור והיכולות המדעיות והטכנולוגיות.

 

למה שאדם אחד, שרוב מרכיבי הידע והטכנולוגיה שבהם הוא משתמש נוצרו בהדרגה על ידי אלפי בני אדם, חלקם אלמוניים, שמתו באלפי השנים האחרונות, ישלוט בייצור? הרי מדובר בנכסים טבעיים. אוצרות "תרבות וטכנולוגיה". תחשבו בכמה ידע ששייך לציוויליזציה משתמש יצרן מכוניות בימינו. של מי הידע הזה?

 

שוב, אז מה נובע מזה? להנחות האלה יש השתמעויות מאוד מעניינות וחלק גדול מהן מוניטריות, כלומר קשורות לאופי הכסף שצריך להתקיים בחברה.

 

הקהילה שלנו כחברה בע"מ 

אבל קודם כל נדבר על דיבידנדים. דיבידנדים הם תגמולים כספיים שמקבלים משקיעים בחברות מסחריות. אבל איך הגיעו לכאן דיבידנדים, אתם שואלים. ובכן, הדרך שבה דאגלס ואורייג' מסתכלים על הקהילה שונה מהדרך הרגילה. הקהילה דומה יותר למעין קואופרטיב ענק, או אולי אפילו חברה בע"מ.

 

לכל אדם שנולד בקהילה האנושית יש זכות טבעית לרכוש הכללי; אדמה, מחצבים ואוויר, אבל יש לו חלק: הוא מעין יורש של כל הידע האנושי המצטבר, ולכן הוא זכאי לדיבידנד חודשי או שנתי מכל תהליכי הייצור שהחברה מפיקה מהמחצבים ומהטכניקות המשותפות.

 

הזכות הזו מולדת. לא ניתן למסור אותה או להיפטר ממנה. אני כאילו בעל מניות ואני צריך להרוויח. והדבר הזה משתלב בסלידתם של אנשי האשראי החברתי ממערכת השכר אותה הם מכנים מערכת של עבדות.

 

והפתרון שלהם: במקום שכר, כל אחד, אבל ממש כל אחד, יקבל תשלום חודשי, כחלק מהרווחים המיוצרים בחברה, וזה במקום משכורת שתלויה בעבודה שלו.

 

אני חוזר על הדברים. מערכת העבדות שבה אנחנו חיים מבוססת על כך שאנשים מסויימים הפקיעו משאבים משותפים וידע משותף, השתלטו עליהם ומכריחים את היתר לעבוד תמורת נקודות מסוימות, שלהן קוראים בימינו בשם "כסף".

 

הפתרון: "הלאמה" של כל הידע, של המשאבים ושל הרכוש הציבורי (מכרות, ים המלח וכיוצא באלה), ופיזור תהליכי הייצור והשירותים לתוך מערכת של לשכות ואיגודי עובדים. ולא, המדינה לא תשלוט בכלום. לכן כתבתי הלאמה במרכאות. המדינה מסוכנת לחופש ולעושר של האזרחים, לא פחות מבעל ההון.

 

כל אזרח יקבל דמי שירות או סוג של תשלום על שירותים שהוא נותן לקהילה וכל אחד יקבל דיבידנד מהקהילה; משכורת קבועה שלא קשורה לשאלת התפקוד שלו, ערך העבודה שלו וכו'.

 

אבל זה לא פשוט. מערכת הכסף והבנקאות שלנו לא מתאימות למערכת החברתית-ערכית הזאת, ולכן, צריך לייצר כסף בעל משמעות אחרת, או לפחות להבין מהו כסף ולנסות לתקן אותו. וזה מה שעשה הרב סרן שלנו. נמשיך בטורים הבאים. 

 

ד"ר אושי שהם-קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למנהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. ניתן ליצור עמו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב באתר הבית שלו ולצפות ברשימת ההרצאות שהוא מעביר לקבוצות ולחברות

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה האם מגיע לכולנו לקבל כסף מהמדינה?
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד