גלנט, סליחה
אחרי שנתיים של עוגמת נפש התברר שאף אחד מ"האישומים" נגד יואב גלנט אינו נכון. מישהו צריך לבקש סליחה מגלנט ולשאול איך קרה שהפסדנו רמטכ"ל ואיש ציבור מצוין?
בקול דממה דקה הודיעה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מנשה-אלונה, שהיא מאשרת את גבולות הנחלה של משפחת יואב גלנט במושב עמיקם. ממסמכי הוועדה עולה, שנפלה טעות ברישום הנחלה של גלנט בעבר, טעות שסיפחה שטחים ציבוריים פתוחים לתוך הנחלה. בוועדה תיקנו את השרטוט וכעת גלנט אינו חולש עוד על שטחים ציבוריים.
לאחר שהתברר שידו של גלנט גם לא הייתה במעל בפרשת הרפז, לא נותר עוד דבר מכל אותן האשמות שמנעו את מינויו של מפקד שייטת 13 ואחד המפקדים המזהירים בצבא לתפקיד הרמטכ"ל.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
מירי רגב היא סיבה לגאווה? / אוון כהן, דרור מזרחי
להיות אחות לאוטיסט / מורין גלר
כל זה מזמין שאלות נוקבות וקשות - האם איננו אמורים, כחברה, לבקש סליחה מגלנט על עוגמת הנפש שנגרמה לו ולמשפחתו בשנתיים האחרונות? כיצד ייתכן שכולם עוברים בשקט לסדר היום ואיש אינו שואל את עצמו מה אירע כאן וכיצד? ומעל הכול, האם לא ראוי שמישהו ישלם את המחיר על המהלך הנפסד שהביא לפסילתו של גלנט לתפקיד מפקד הצבא?
אתחיל, כמתבקש, בגילוי נאות: במסגרת עבודתי הציבורית והחברתית בנגב, הכרתי מקרוב את האלוף (במיל') יואב גלנט, בתוקף תפקידו כאלוף פיקוד הדרום. הזדמן לי לרקום עמו מערכת יחסים חברית, שכן גלנט גילה מעורבות רבה בממשק שבין צה"ל והחברה האזרחית, הרבה מעבר למקובל בקרב אנשי צבא.
כבר בפרוץ הסערה הציבורית עלתה בעיניי שאלה מטרידה מבחינה לאומית - האם לא הרחקנו לכת? האם לא הגזמנו? ובמילים אחרות: האם לא השתגענו? אין ספק שהתהליך הציבורי-תקשורתי שבו נבחנת תחת זכוכית מגדלת מועמדתו של איש ציבור לתפקיד ממלכתי בכיר היא חשובה וראויה. זה בוודאי נכון לגבי תפקידים בשירות ציבורי שעניינו שאלות הרות גורל של מלחמה ושלום ונוגע ישירות בחייהם ובמותם של חיילי צה"ל.
למדנו כי רק דרך דיון ציבורי פתוח ושקוף ניתן להיאבק בנגעים חברתיים מטרידים ולהבטיח את שלטון החוק. זהו ללא ספק תהליך כואב, אך הוא גם תהליך בריא שבו - כמאמר האמרה השחוקה - "אור השמש הוא המחטא הגדול ביותר". אבל, וכאן מדובר ב"אבל" גדול, נשאלת השאלה אם לא הרחקנו לכת עד כדי שפיכת התינוק עם המים. בסערה שהתחוללת סביב מינוי גלנט לרמטכ"ל היו סממנים של טהרנות קיצונית בלתי סבירה וקשיחות בלתי מעשית בבחינת "יקוב הדין את ההר".
לטעמי, במאבק, הצודק כשלעצמו, לטוהר המידות ולמניעת שחיתות ציבורית, נקיטת גישה קיצונית - תביא לכך שהטובים והמוכשרים יחששו מעצם הכניסה לחיים הציבוריים. אנו עלולים להרחיק בכך מהשירות הממלכתי מועמדים ראויים בשל פגמים מזעריים וטכניים שהתגלו בעברם.
כל הזמן מקוננים אצלנו שרבים וטובים נמנעים מלקחת חלק בפוליטיקה ובעשייה הציבורית וכי הזירה הפוליטית מאוישת על-ידי עסקנים בלבד. והנה, אנו במו ידינו מרחיקים מועמדים ראויים פוטנציאליים בגלל גישה קיצונית של טוהר המידות, אם תרצו, על קוצו של יו"ד.
בתהליך מינוי גלנט לרמטכ"ל שהתרחש לנגד עינינו יש גם סממנים מסוכנים של הרס עצמי, של חברה שהחליטה להקריב את מיטב אנשיה על מזבח טוהר אישי בלתי סביר, שבינו לבין בחינת הדמות הראויה לרמטכ"ל אין ולא כלום.
דומה שהמטוטלת בחברה הישראלית נעה מהר מדי מקיצוניות לקיצוניות. עד לפני כעשור או שניים היינו מקבלים מינויים של ממלאי תפקידים בכירים ללא עוררין. עתה נפרצו כל הסכרים עד כדי אי-אמון גורף במערכת, מלווה בציניות ובחשדנות. בפרשת גלנט הוכיחה החברה הישראלית חוסר איזון, שעשוי להביא לתוצאה הפוכה מזו הרצויה, ובכך נסחפה אחר מחול שדים הרסני ומיותר, תוך איבוד כל פרופורציות.
ד"ר אסתר (אתי) לוצאטו היא שותפה-מנהלת בקבוצת לוצאטו, העוסקת בקניין רוחני, תושבת עומר ופעילה חברתית בנגב.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
