המרוץ הבלתי פוסק אחר חיי זוגיות מושלמים

"השנה אהיה טובה יותר!", אמרתי לעצמי בזמן שהסתכלתי במראה באחת משיחות הבוקר השגרתיות שלי עם עצמי. כן כן, השנה אני הולכת לשדרג את עצמי 'ביג טיים' הכרזתי, והתחלתי למנות בראשי את כל הרבדים בחיי אשר צריכים להשתנות.

עוד בנושא:

השאירו העבר מאחור ועוד החלטות לשנה החדשה 

שנה חדשה: הזדמנות לנקות את מערכות היחסים

באיזשהו שלב, כבר לא הייתי בטוחה שאזכור את הכל, אז לקחתי דף ועט והתחלתי להטמיע בדיו את כל מה שלא מושלם או טעון שיפור בחיי ובחיי הזוגיות שלי. חייבת להודות שבסיומה של 'ההתקטננות העצמית' הזו, שחור על גבי לבן, הרגשתי מרוקנת וחסרת עניין לתקן כל כך הרבה דברים. והקטע המצחיק הוא שהחיים שלי בכלל נפלאים! פשוט הרף הגבוה והקיקיוני הזה שנוצר לאחרונה בכל תחום סביבי, דוחק בי לשאוף ליותר ובאופן תמידי .

משהבנתי זאת קימטתי את הרשימה והשלכתי אותה לפח. מי בכלל משתמש בדף ועט בשביל לכתוב משהו היום? גיחכתי וניגשתי לפתוח את המחשב. על הצג נפרשו מגוון תמונות ושלל הגיגים של חבריי הווירטואליים.

דף הפייסבוק שלי הדגים כהרגלו, את הרף הגבוה ביותר ל'חיים הטובים'. מבעד קירותיו השתקפו דגימות חייהם של כל אותם המחייכים, השזופים, הנופשים והאופים. תהיתי לעצמי האם הם קיימים בכלל, האנשים האלה שחייהם מושלמים. השעון בחדר השני צלצל, כנראה הזכיר לי שעלי להתעורר או להתנער. עזבתי את המחשב וחזרתי למראה, התבוננתי בעצמי והפעם עם קצת יותר חמלה.

אם אתה לא מושלם אתה לא קיים

נדמה כי בעידן של היום, אחד האתגרים החשובים ביותר שעומדים בפנינו הוא היכולת לבודד את עצמנו מהתכתיבים הבלתי הגיוניים שהגדירה עבורנו החברה. רק אתמול מצאתי את עצמי יושבת צופה המומה בתוכנית ריאליטי בה נבחן ילד שובה עם קול של זמיר. הוא שר את שירו תוך כדי שהוא תולה את כל יהבו באותם 'בשר ודם' שהפנו לו את הגב.

מה שהדהים אותי זו הקלות הבלתי נתפסת הזו בה גורלו המוסיקלי של הילד "נחרץ", כאשר אף אחד מהם לא הסתובב. הוא כל כך בכה בסוף, ולי פשוט נשבר הלב. באותו רגע המסר היה ברור ובוטה: הילד זמר מעולה אבל לא מצוין, ובעולם התובעני שלנו, אם אתה לא מושלם - כנראה שאתה לא ממש קיים.

נו? איך הזוגיות שלכם? מתי חתונה? (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

המסלול האופטימלי להיות הזוג האידיאלי

על פי אותה התפיסה, גם לזוגיות ולחיי משפחה יש קריטריונים הזויים עם סטנדרטים מחמירים. אני משוכנעת שמי שהמציא אותם, היה בעצמו משועשע מהמחשבה שמישהו עוד עלול לקחת אותו ברצינות ולהכתיב זאת לחברה שלמה. והריי לכם הדגמה למסלול האופטימלי, למקרה שגם אתם רוצים להיות הזוג האידיאלי.

אתם יוצאים כמעט שנה ועוד לא ממש סגורים, אבל סביבכם כבר כולם נורא מוטרדים: נו מתי חתונה? ומשכנתא, לוקחים? אז אתם עושים את הצעד ומחליפים נדרים, וקונים (בערך) בית, רצוי בפרברים. עוד לא ממש עיכלתם שהתחלתם את החיים, אבל עכשיו כולם תוהים: מה עם ילדים? ובין ילד לילד, הם מביעים דאגה: "נו, הילד בן שנה, למה את מחכה?"

עובדים קשה, אין זמן לנשום. ומה עם חו"ל? לא טסתם כבר שנה, זה לא נעים כי אין תמונה מאף חופשה לאחרונה. וחשוב להיות יפים ורצוי גם חטובים, להשקיע בילדים ולארח בחגים, ולא להתלונן ולנסות גם ליהנות, לאכול מזון בריא, להתעמל ולא למעוד!

ופתאום מתחשק לי לצעוק. זה פשוט זועק מבין השורות: הרדיפה ההיסטרית הזו אחרי העמידה ביעדים וריצוי הכלל, שואבת מאיתנו את מירב הכוחות וגורמת לנו, שלא במודע, להחמיץ את כל אותם רגעי האושר הקטנים והבאמת חשובים שבהם נמדדים החיים.

ליהנות מהקיים, לא לרצות את העולם

באותו היום עצרתי וסקרתי שוב את כל אשר לי והפעם ממקום נקי ואמיתי, ללא הפרעות חיצוניות וללא כותרות. הייתי גאה בעולם המוצלח הזה שבנינו א' ואני, במו ידינו. יצרנו בית, עשינו משפחה, בראנו מציאות שמשקפת רק את שנינו.

התבוננתי בילדים בעודם משחקים, הם נראו שווי נפש, תמימים ונינוחים. חשבתי לעצמי כמה טוב שהם עוד לא יודעים, שהחיים, אחח החיים...

בערב הסקתי שהשנה באמת אהיה יותר טובה, או לפחות כבר לא טרודה. אני אמשיך לשאוף ולחפש, לרצות יותר ולבקש, אבל אעשה זאת בשבילי תוך הוקרה על הקיים, ולא מתוך הדחף לרצות את העולם.

בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק