היינו מאוהבים, ואז הוא בחר בדת על פניי
בהתחלה חשבתי שזה נהדר. ידעתי שהוא נמשך לעולם האמונה, הרי זה מה שחיבר אותנו מלכתחילה. אבל אנחנו היינו שייכים לאנשים בלבן, ולאט לאט הוא התחיל ללבוש שחור, ועם השחור גם הגיע החושך על הזוגיות שלנו
עוד בנושא:
לא ערה, כשרה! כשהחברה שלך חוזרת בתשובה
הוא דתי, היא חילונית. מה הסיכויים שלהם?
האמונה הרוחנית בעולם שמעבר לעין חיברה בינינו. זה היה כמו קסם. כאילו תמונה נגלתה לעיני וידעתי שהגבר שהיה עד לאותו רגע, זר לחלוטין, היה בעלי בגלגול הקודם. לא יכולתי לעצור עצמי מלחייך כמו נערה בת שש עשרה, וגם הוא הביט בי ארוכות. היותי בחורה ביישנית וחסרת בטחון, לא מנעה ממני לגשת אליו, לבקש טלפון ועדין לחייך חיוך מטופש.
ומה שהתחיל בשיחה מרגשת, הפך לחברות עמוקה ולאהבה גדולה. אבל רצו החיים והאהבה הזאת לא מומשה. הוא עבר ללמוד בחו"ל וזה ארך נצח. זה לא מנע מאיתנו להיפגש ולהיות בקשר קבוע. אבל זה כן מנע מהאהבה להתפתח למקום גדול יותר. ואני חיכיתי. חיכיתי לו שיחזור, חיכיתי לו שיאהב יותר, חיכיתי ששוב נתחבר.
אהבה רוחנית
יש משהו מדהים כשאמונה מחברת בין גבר לאישה, ולנו היה חיבור מרגש. שנינו האמנו באמת ובתמים, שהיינו בגלגול קודם בעל ואישה. הרגשתי אותו גם כשהוא לא היה לידי. ידעתי מתי הוא חולה, גם כשהיה בחו"ל.
הייתי שולחת לו מתנות וידעתי שהוא קיבל אותן. כשהייתי מתקשרת, הוא היה צוחק ואומר שהקדמתי את השליח שדופק זה עתה בדלת. והוא היה מתנדב איתי. מלווה אותי ברגעים החשובים בחיי. ותמיד תמיד ידע לפרגן, לומר את המילים הנכונות והיה לי למשענת בזמנים קשים.
כשהוא הודיע לי שהוא חוזר לארץ ודיבר על מה שנעשה ביחד ועל כמה הוא מחכה שנפגש, לא הייתה מאושרת ממני. חשבתי לתומי שהנה זה קורה. הגבר שלי חוזר אלי והוא היה שווה את ההמתנה ואולי יותר מכל את העובדה ששום גבר לא הצליח לכבוש אותי כמוהו. אבל אז חברים הציעו לו לעשות טיול אחרון ולנסוע למזרח. והטיול הזה, שהיה אמור להסתכם בכמה חודשים, הפך לשנה.
בשנה הזאת הוא טייל בכמה מדינות, עשה חיים ואני חוויתי איתו את זה בתמונות וסרטונים. המשכנו לדבר אל תוך הלילה. הבדלי השעות לא היו קיימים בשבילנו. ואז הגיעה השיחה ששינתה את כל התמונה. הוא הודיע לי שהוא מתחזק, שהוא פגש רב בבית חב"ד והם התחברו, ושהוא נשאר שם לעזור להם בהכנות לחג.
בהתחלה חשבתי שזה נהדר. ידעתי שהוא נמשך לעולם האמונה, הרי זה מה שחיבר אותנו מלכתחילה. אבל אנחנו היינו שייכים לאנשים בלבן. לאלו שלובשים לבן לבית הכנסת. ולאט לאט הוא התחיל ללבוש שחור, ועם השחור גם הגיע החושך על הזוגיות שלנו.
חיים חדשים
זה נעשה בהדרגה. אחרי כמעט שנה הוא חזר לארץ. התקשר אלי מהשדה וישר בא. הגבר שהכרתי בלבוש חילוני, נחשף לעיניי כגבר דתי לבוש חליפה לתפארת וזקן שהוסיף לו כמה שנים. בתוך כל זה חיפשתי את הפנים שהאירו לי את היום. הוא יצא מהרכב ורץ אלי בחיבוק שארך דקות ארוכות ואז הוא דיבר על שמירת נגיעה וחזרה בתשובה.
עם חלוף הימים הוא התחיל ללמוד בישיבה, ובעיקר השתנה מבחינה חזותית. בחודשים הראשונים נסעתי אליו. דברנו על התהליך והוא היה מאושר. לא משנה כמה ניסיתי להבין וכמה רציתי שהוא יישאר בלבן, הוא בחר בשחור והיו לו את כל ההסברים ההגיוניים לכך. אבל הוא גם היה הגבר המקסים שהכרתי. הוא הסתובב איתי ברחובות הדתיים ולא היה אכפת לו שכולם בנו מביטים.
כששאלו אותו "מי אני?", הוא ענה: "משפחה". וזה עוד יותר צבט והכאיב לנשמה שלי שאהבה אותו עד דמעות. אבל בגלל שאהבתי אותו, החלטתי לשמוח בשבילו ולשים את החלום שלי בצד. זה כאב וזה מחץ לי חלקים שעד היום אני מנסה להשלים.
גם למשפחה שלו זה היה מוזר. תהליך החזרה בתשובה הוא בעיקר תהליך קשה למי שצופה בו מבחוץ. ואנחנו היינו הצופים וזה לא שינה לו שזה לא הסרט המתאים. הוא חי את זה, רצה בזה, היה מאוהב בזה, וזה היה עולמו. ובתוך כל זה, החברים שחשבו שנהיה ביחד צפו בקשר מתפורר וכך גם החבל נותק.
בפגישה האחרונה הוא הודיע לי שלא כדאי שנמשיך להיות בקשר. שהרב המליץ לו שלא יפגוש אותי כי אני "חילונית" והוא גבר דתי, ושמנסים לשדך לו בחורה. צרור המילים שלו, שתמיד חיכיתי לשמוע, הפך ל"משיח יבוא" ועידוד לחזרה בתשובה. ואני מביטה בו ולא מזהה את הגבר שדיבר איתי לפני שנה.
לאהוב זה לדעת לשחרר
כמו כל מטען שאהבה גדולה מביאה איתה, היה לי קשה לתת לו ללכת, אבל ידעתי שזה הרגע שלו ושמה שאני חושבת ומרגישה לא ישנה את העובדה שזה המסע שלו בעולם הזה, ואף אחד לא הבטיח לי שאהיה חלק מזה. פעמים רבות אנשים שוכחים שאלו שאנחנו אוהבים, הם לא הרכוש שלנו. לאהוב באמת זה גם לדעת מתי לעזוב ולתת לאדם השני את הזכות לבחור. הוא אולי לא בחר בי, אבל הוא בחר במשהו שאני מאמינה בו. הוא בחר להאמין.
במכתב שהשארתי לו ושחתם את השיחה האחרונה שלנו, כתבתי לו שאני מבינה. שאני יודעת באמונה שלמה שהכול קורה לטובה. שאני מודה לו על שלימד אותי לאהוב. שדרכו חוויתי רגעים גדולים ובניתי זיכרונות שלנצח נחרטו. שלעולם לא אשכח את הימים שבילינו ביחד. את הטיולים, את העובדה שהיה אומר לי כל פעם "אני אוהב אותך", את הפרחים שהביא לי בשישי, ואת העובדה שתמיד ידע איך לחבק אותי.
שהוא חיכה לקרוא את היצירות שלי. שהוא הכניס לחיי את המשפחה המדהימה שלו ובעיקר שהוא ריפא אותי באהבה שלו. וגם כתבתי על הכאב שהוא משאיר אחריו. את העובדה שהוא לא שאל אותי אם ארצה לבוא איתו. אם אסכים להיות לנצח שלו. הוא ענה "תודה". ואם תחשבו על זה, אין חוכמה גדולה מזה.
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
