ניצל מהאש: ניצחון הנפש של יואב על כאבי הכוויות
לפני יותר משנה התחשמל יואב אסא בעת אימון ביחידה 669, לעיני חניכיו שמיהרו להצילו. מאז הוא עבר תהליך שיקום מופלא שממנו יצא מחוזק בתובנות נפשיות שיעזרו לשלוף כל אדם מהמעמקים. בטור אישי הוא מסביר איך התרחק מרחמים - ובחר בחיים

את הכתבה הזו מסובך להתחיל. חבר שקרא את הטיוטה אמר לי ש"רוב הקוראים לא יצליחו להתחיל להבין אפילו את מה שבאמת עבר עליך, וזה המזל שלהם".

 

הוא גם אמר שאת המסר הזה חשוב להעביר כלשונו, אז: "שלום, שמי יואב אסא, בוגר יחידת 669 ומדריך נערים לפני גיוס" - ככה מתחילה הפרסומת לגיוס כספים לטובת יחידת הכוויות בתל השומר, הבית החדש שלי, המקום שבו נולדתי מחדש כ"אסארוף".

 

איך מטפלים בכוויות?

 

נולד מחדש במחלקת כוויות. יואב אסא בבית החולים ()
נולד מחדש במחלקת כוויות. יואב אסא בבית החולים 

 

התחשמלתי, נשרפתי, חולצתי

לפני שנה ושלושה חודשים לקחתי חלק בעוד אימון שגרתי, או שלפחות התחיל ככזה. את הבוקר פתחתי בביקור אצל סבתא שלי, וכרגיל בפגישות איתה ביקשתי ממנה לקרוא לי בקפה. הקפה טעים - והתובנות שלה מדהימות. ישבנו, הפכתי את הכוס והיא מיד אמרה "אתה מוגן, מוגן, מוגן". "מה?", שאלתי. "אתה מוגן, מוגן, מוגן", היא אמרה שוב.

 

טוב, התחלה מוזרה, חשבתי, אבל בסדר. בסוף הקריאה אמרתי לה "סבתא, הלילה היה לי חלום שהרגיש שונה, אמיתי. חלמתי שאני במדבר, אבוד, חם ויבש, ואין מוצא. ואז נחת מטוס וחילץ אותי והמריא". תשובתה של סבתא הייתה "כן, זה סימן טוב. אתה מוגן, מוגן, מוגן".

 

באותו יום ממש, אחרי הצהריים, התרחש האירוע שאיש לא יכול היה לדמיין, אולי חוץ מסבתא שלי. באותו אימון שאמור היה להיות שגרתי התחשמלתי, נשרפתי וחולצתי על ידי חבריי ליחידה, והוטסתי לבית החולים תל השומר כשאני מורדם ומונשם.

 

בדיעבד אני מבין כמה הרבה מזל היה שם, המון:

 

  • זה קרה לי ולא לאחד מחניכיי.

 

  • חניכיי היו שם כדי להנשים אותי, לקרר לי את הגוף עם מגבות רטובות ולהזעיק לעזרה.

 

  • היה בסיס של חיל האוויר בקרבת מקום ולכן מסוק החילוץ הגיע במהירות.

 

  • למרות עוצמת מכת החשמל לא נשברו לי עצמות ולא התפוצצו לי איברים פנימיים.

 

  • השער של בית חולים קפלן היה סגור, לכן הטיסו אותי לתל השומר.

 

  • ברגע האחרון, ובהחלטה אמיצה ומיידית של הפראמדיק בשטח, הצליחו להכניס לי "טובוס", צינור הנשמה, שנייה לפני שהבצקות חסמו את קנה הנשימה.

 

  • במהלך 12 הימים שבהם הייתי מורדם, הצוות המופלא בתל השומר התעקש ונלחם גם כשגופי רצה לוותר, והצליח שוב ושוב להחיות אותי. לרגע לא נתנו לי לוותר על מעט הרצון שהיה בי להמשיך להיאבק על חיי.

 

בקיצור, כל אלה הגשימו את אמירתה של סבתא שלי - מוגן, מוגן, מוגן...

 

הורדם במשך 12 יום. אסא מטופל לאחר הפציעה ()
הורדם במשך 12 יום. אסא מטופל לאחר הפציעה 

 

איך אפשר להשתקם?

כל הגורמים המקצועיים שליוו את תקופת השיקום שלי והמאבק לחיים טוענים שלא הגיוני שבתוך שלושה חודשים מהיום שבו העבירו אותי עם מנוף מהמיטה לכיסא הצלחתי לעשות 32 עליות מתח. אבל זה קרה, ואת התהליך הזה אני רוצה לבחון ולשתף, כדי להעניק לאחרים תובנות שעלו בי מתוך התקופה הכואבת הזו.

 

אז, איך זה אפשרי? ראשית אומר שוויקטור פראנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", צדק: גם כשנשללות ממך כל היכולות והחירויות, עדיין נשארת בידך היכולת והחירות לבחור איך להתייחס למצב שבו אתה נמצא.

 

תפיסת העצמי שלך תעצב את המציאות. הכוח הפנימי של האדם ונקודת המוצא שלו ביחס לסביבה הם המכריעים. גם כשהמציאות החיצונית הנכפית עלינו קשה, השורה התחתונה שמכתיבה את התוצאות תלויה באופן שבו אנחנו בוחרים להגיב אליה.

 

הזמן הכי חשוב להיות בו אופטימי הוא הזמן שבו הכי קשה לך. ובמילים אחרות, דאגו להיות אלרגים לקיטורים ולרחמים עצמיים. ההתמכרות הנוחה לתחושת הקורבן היא האויב הגדול ביותר ליכולת להתגבר על משבר וקושי.

 

הגישה שלנו היא לב הדברים. כיוון שלימון חמוץ יכול להפוך ללימונדה מתוקה ומשובחת. צריך רק להחליט ולגרום לו להיות כזה.

 

ככל שנצליח לזהות את המצב שבו אנחנו מצויים ונדע להתאים לו את הכוח המניע המתאים, את סוג ה"דלק" הנכון, כך תגבר היכולת שלנו להתעלות מעל כל אתגר. ואת כל זה אסביר מיד.

 

  

הגוף בכאבי תופת

בשבועות הראשונים עברו הרבה מחשבות בראשי, בהתחלה ניסיון להפריד בין דמיון לאמת, בין ההזיות ממשככי הכאבים למציאות. אחד הזיכרונות הראשונים שלי מהתקופה הוא אח בשם איגור, שמאתגר אותי בחידות כדי לבדוק אם המוח לא נפגע.

 

לאט לאט הסתבר לי שאני במקום שונה, והגוף שלי הוא לא מה שאני זוכר שהוא. כשאני מנסה לגרד בראש, היד לא מתרוממת כי היא דבוקה לגוף. אני מגרד בראש ביד השנייה, וחתיכות של קרקפת נשארות בה. הכל אחר, כלום לא כמו שהיה ואני לא מי שהכרתי.

 

בוקר אחד, אחרי טיפול פיזיותרפיה במיטה, שאלתי את אבא שלי, "תגיד, זה באמת קרה? מה קורה עכשיו? מה עם הרגליים? נעלמו לי החיים". ערפל ענק התחיל לאיים על הקיום שלי.

 

לשמחתי, הסביבה הקרובה נשארה אופטימית והאמינה בי ובצוות המטפל. תמיד היו סביבי אנשים שהאמינו בי, מה שעזר לי לעצב מחדש את תפיסת העצמי שלי כאדם בעל יכולות. הם נתנו לי תקווה וכוח לחזור לדמיין את עצמי מעביר אימונים, ולחלום שאני רץ וסוחב אנשים אחריי.

 

כל אלה עמדו סביב מיטתי, מלאי אהבה ורצון טוב ומשדרים את כל האופטימיות שרק אפשר, אבל אני וגופי היינו מצויים בכאבי תופת שערפלו כמעט כל מסר חיצוני.

 

שמעתי את הקולות המחזקים, אבל עד שהגעתי לשם היו כמה שלבים בדרך. לא ידעתי מה יהיה איתי. לא היה לי ברור אם אוכל לרוץ שוב או אפילו לבצע פעולות שגרתיות, והכאבים.... וואו, הכאבים. וכשהגיעו הבחילות - כבר העדפתי כאבים, אז ביקשתי פחות "סמים" משככי כאבים, אולי בניגוד להיגיון האנושי שמבקש למצוא כל דרך כדי לברוח ממנו.

 

בדיעבד, זה עזר. התחלתי לבנות את עצמי מחדש, מהפנים החוצה. החלטתי להוביל את המלחמה שלי לחיים, להכתיב את הדרך ולא להיכנע לתכתיבים חיצוניים.

קודם לרצות משהו, ואז לדמיין צעדים קטנים כחלק מהמסלול הארוך שעליו לא אוותר: עמידה ראשונה, כמה צעדים מחוץ לחדר, יום אחר כך להגיע עד למעלית, אחר כך למדרגות.

 

אבל כבר אמרו לפניי, "תוכניות לחוד ומציאות לחוד". הביטוי "האדם מתכנן והאל צוחק" הפך מוחשי כשהגוף קרס שוב, הזיהום התפשט ואכל לי את העור החדש ברגליים. ושוב הכאב, ושוב הבחילות.

 

כל התוכנית הפנימית שבניתי לטובת השיקום התחילה להתערער. איפה אותה חירות שפראנקל דיבר עליה? אני חווה רק כאב, אני רק בתסכול.

 

מדי פעם הייתה סוג של הפוגה, למשל כשחניכים שלי הגיעו והרגשתי שאני צריך להיראות חזק עבורם, או דוד רגיש ומבוגר של אבא. אז אחרי טיפול מתסכל, כשכל מה שבא לי לעשות זה לבכות ו/או למות, פתאום הרגשתי שוב מבפנים שיש לי כוח ושאני צריך להראות שהכל בסדר ושאני חזק, רק כדי להרגיע אותו. אז עשיתי תרגילי כוח על המיטה, ובכוחות אחרונים שיחקתי עבורם את המשחק המצופה ממני. לרגע אני שוב יואב שהם מכירים.

 

וכשאלה יוצאים מהחדר, הכאבים והתסכול חוזרים. הייאוש מנסה להרים ראש, אבל גם גם המחשבות המחזקות חוזרת. אולי פראנקל באמת צודק, ואולי אני יכול לעשות שינוי לא רק כשיש גירוי חיצוני?

 

ליווי צמוד: אסא צונח עם ד"ר אלון לירן, מומחה לפלסטיקה בתל השומר ומדריך צניחה ()
ליווי צמוד: אסא צונח עם ד"ר אלון לירן, מומחה לפלסטיקה בתל השומר ומדריך צניחה 

 

"פיתחתי אלרגיה לרחמים"

הסתכלתי בעיניהם של כל אלה שבאו לבקר. היו בהן מבטים שונים: חלק שלחו אהבה בלי תנאי, חלק שידרו הזדהות עם הכאב ותקווה למחר טוב יותר, חלק הביעו רחמים.

 

פיתחתי אלרגיה לרחמים. בעיניי, מי שאוהב את עצמו ומוכן לקבל את עצמו גם כשהוא נכשל או כואב, לא צריך רחמים מבחוץ. האנשים המרחמים מחלישים אותנו, כי כדי לקבל רחמים אתה צריך להאמין שאתה מסכן וחסר כוח, וזה מצב תלותי ומקבע בסבל.

 

מי שבוחר בחירות יבחר להרחיק את המבקשים רחמים עבורו. אני לא מסכן ולא קורבן. גם כשכואב לי וגם כשאני מוגבל אני אדם חירותי ובוחר בעצמי. מצבי רוח הם בחירה, משום שמחשבות הן בחירה. אז אבחר עכשיו לראות את מה שיש באפשרותי לעשות, אתמקד בזה ואהיה שמח ומאושר. למה? כי אני יכול. 

 

ההתמודדות חידדה עבורי את המניעים השונים שנותנים לנו כוחות להיאבק ולשרוד. אלו שלושת הדלקים:

 

1. "רבאק" - דלק לטווח קצר

כמה שניות בודדות של ספרינט מוטיבציה ממוקד, מעין "בום בראש".

 

2. העקרונות והערכים שאני שואף להנחיל בחיי

כאן מדובר בתוכנית עבודה פנימית מוגדרת הנובעת מתוך ערכים ומטרות, והיא מתוחמת בתאריכי יעד להגשמה. מכל דלק זה מתמלא לאורך החיים, וככל שאהיה חדור ביותר אמונה ואפעל יותר כדי להשיג את התוכנית, כך אהיה יותר אנרגטי ועוצמתי (מובן שיש גם בולעני אנרגיה, ואיתם צריך להתמודד).

 

3. רשת ביטחון

זהו האופי שמעצב את הגורל שלי, אלו הערכים שנכנסו לדי-אן-איי שלי, השתרשו מהדלק השני והפכו להרגל. אלו אותם דברים שלא אוותר עליהם גם אם כרגע לא בא לי או שאין לי חשק. גם ברגעים שבהם לא ניתן לזהות אופק או מועד סיום למאמץ האינסופי. זהו ה"אני" המהותי, ללא תלות בנסיבות או תנאים.

 

את הדלק הזה למדתי לזהות כאשר נור, אחד האחים ביחידת הכוויות, אמר לי ש"אם אתה נשבר כולם נשברים", בדיוק כשבאתי לוותר. ואז הוא התעורר, המורד הפנימי שבי, המוטבע בתוככי האישיות. זה שלא מוכן להיות קורבן ומסכן. זה שיילחם כדי לעזור לאור הייחודי שלי להאיר בעולם. זה שלא ייתן לי ככה סתם להיעלם ולהיות עוד "צל חולף, גיבוב של שצף קצף ללא מובן" (ויליאם שייקספיר).

 

אז אני חייב גם כמה תודות: תודה נור, יחידת 669 ויחידת הכוויות בתל השומר - ביתי ה"חם", ביתי השני. ותודה לביתי הראשון, המשפחה שלי, סבתא, אמא, אבא החניכים והחברים שהעשירו בתוכי את הדלק השלישי, מבלי לדמיין אפילו כמה משמעותי הוא יהיה עבורי.

 

  • אגודת הידידים של שיבא בהנהלת ורד גרינבוים יזמה קמפיין לגיוס תרומות להקמת מערך ארצי לטיפול בנפגעי כוויות, שמטרתו העלאת המודעות לבעיה הלאומית בהיעדר המערך וגיוס הכספים להקמתו. איך תורמים? שולחים מסרון עם המספר 10 ל-2747 - ותורמים 10 שקלים.




 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ניצל מהאש: ניצחון הנפש של יואב על כאבי הכוויות
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    החניכים עטפו אותו במגבות קרות. שרידים מהתאונה
    מרגילים את הילדים לשתות מים
    ynet ספיישל
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים