גבר נוהג, אישה מחלקת הוראות
חלוקת התפקידים בנהיגה משקפת לדעתי את חלוקת התפקידים הכללית בין גברים ונשים, כאשר כלפי חוץ יכהן הגבר כזרוע המבצעת, ואילו האישה לצידו כזרוע המחוקקת. האישה תתכנן, תייעץ, תכוון ותוביל, והגבר יהיה זה שיבצע בפועל
כשנכשלתי בטסט הראשון, ביקש אבי להצטרף אלי לשיעור נהיגה כדי להבין היכן טמונה הבעיה. הוא חזה במו עיניו כיצד אני עוקפת נהגים ללא בושה, עוצרת אחרי קו העצירה וזוכה בברקסים ממורה הנהיגה. חשבתי שאקבל ממנו על הראש, אך במקום זאת הוא סיפר לי שהוא גאה בי עד מאד.
עוד בנושא:
עכשיו אני שולטת, ואני רוצה את זה קצר ופראי
כשעברתי סוף כל סוף את הטסט, הוא הכריז שעם כל הכבוד למשרד הרישוי, עלי לעבור גם מבחן משלו על מנת שירשה לי לנהוג. הוא לקח אותי אל הדיונות, לימד אותי נהיגת שטח ברכב 4X4 ורק אז מסר לי את ברכתו. כך יצא שכל חיי הייתי מאד בטוחה ועצמאית בנהיגה שלי. הייתי הנהגת של החבר'ה, זאת שתמיד מביאה את האוטו ואוספת את כולם, זאת שקוראים לה לעזור להניע רכב תקוע או להחליף גלגל.
כשעשיתי את "הטיול הגדול" טיילתי לבדי עם רכב בניו זילנד. במשך שלושה חודשים נהגתי בצד ההפוך של הכביש, בדרכים צרות ומתפתלות, בגשם השוטף. לפעמים חברתי למטייל אחר תמורת השתתפות בהוצאות הדלק, לפעמים טיילתי לגמרי לבד. ביד אחת אוחזת את ההגה, ביד השניה את המפה.
עשור מאוחר יותר והנה אני בשנות השלושים לחיי, כבר לא הנהגת של החבר'ה, ומעטים האנשים היודעים שיש בבעלותי רכב בכלל. כיום, כשנתקע הרכב, אני מפשילה שרוולים כמו פעם ומייד יוצאת למלאכה, רק שבמקום לפתוח את מכסה המנוע אני פותחת את התיק, מוציאה את הסלולארי ומתקשרת למספר הקבוע. אני מתקשרת לאבא.
אז מה השתנה?
משהו ללא ספק השתנה בשנים האחרונות. לא רק שאני ממעטת לנהוג, אלא אף איבדתי את הביטחון שהיה לי בסינדרום הידוע של הביצה והתרנגולת. אני יכולה לנקוב במיליון ואחת סיבות לכך שהפסקתי לנהוג, כמו העובדה שכבר אין לי צורך לצאת מהעיר לעבודה או ללימודים, אבל בואו נודו באמת: הפסקתי לנהוג בגלל שיש לי נהג פרטי עם אוטו, להלן: בן הזוג.
מאחר שבעשור האחרון לרוב היה לי בן זוג, ומאחר שלבן הזוג תמיד היה רכב, מצאתי את עצמי נוהגת פחות ופחות. רגע ההכרה בכך היה כשקיבלתי טלפון מפקיד בעריית תל אביב שהתחנן שאבוא לאסוף את רכבי שנגרר שבוע לפני כן למרות שחנה כחוק. הפתעתי לגלות שהרכב נגרר ואפילו לא שמתי לב, היתה פחותה רק במעט מהפתעתו לגלות שאין בכוונתי לאסוף את הרכב בזמן הקרוב. בכל זאת, לא מוותרים על חניה בחינם בתל אביב ועוד עם שומר צמוד, כל כך בקלות.
מיעוט הנהיגה מאז שיש לי בן זוג הוביל לכך שאני עדיין נוסעת באותו הרכב, למרות שממרומי גילו יהיה מדויק יותר לקבוע שאני עדיין מנסה להתניע את אותו הרכב ואז גוררת אותו למוסך. לפני 12 שנים האוטו עוד היה מבריק ומרשים כך שפעם אחת התנכל לו אלמוני ושפך עליו זבל. גשם שוטף ירד באותו היום, ותיון סורר שהתלפף סביב הוישר נע ברוח מצד לצד יחד עם תנועת הוישרים כל הדרך לעבודה.
כיום האוטו כבר אינו אטרקטיבי, עד כדי כך שבפעם האחרונה שפרצו אליו לא לקחו דבר. האמת? מעליב למדי. מקנן בי החשד שהעוברים ושבים סוברים שלא מדובר ברכב אלא בגרוטאה למטרת חלקי חילוף, אחרת לא ניתן להסביר מדוע תלשו לי ממנו שלושה חלקים בשבוע שעבר - חלקם חיוניים למדי, והותירו את חתיכת הפח הגידמת לשמש כמחראה ליונים ולעטלפים של השכונה.
האחת מחוקקת, השני מבצע
כמו תפקידים רבים בתוך מערכת זוגית, גם לחלוקת התפקידים של הנהיגה יש אספקט מגדרי. אפילו אם לשני בני הזוג יש רכב, האחראי העיקרי לנהיגה כאשר שני בני הזוג ברכב, הוא לרוב הגבר. הסתכלו בהזדמנות על הרכבים שלצידכם על הכביש. בכמה מתוכם הגבר נוהג כשלצידו האישה, ובכמה מתוכם ההפך?
מעניין שכאשר מדובר בהסעת הילדים לבית הספר ולחוגים, האחראי העיקרי הוא האישה, אולם כאשר שני בני הזוג ביחד נוטל הגבר את המושכות, כלומר את ההגה, וממשיך משם. קשה לי להאמין שהמניע לכך הוא הדיעה הקדומה שגברים נוהגים טוב יותר מנשים, כי את ילדיהם אין להם בעיה להפקיד בידן.
חלוקת התפקידים בנהיגה, שבה הגבר נוהג והאישה מחלקת הוראות (בין אם הוא זקוק להן ובין אם לא), משקפת לדעתי את חלוקת התפקידים הכללית בין גברים ונשים, כאשר בניראות כלפי חוץ יכהן הגבר כזרוע המבצעת, ואילו הנשים לצידם כזרוע המחוקקת. האישה תתכנן, תייעץ, תכוון ותוביל, והגבר יהיה זה שיבצע בפועל. האישה חושבת, הגבר פועל.
עצמאות מדומה
איפשהו במהלך ההסטוריה המודרנית התקבעה הדיעה כי לגברים יכולות טכניות טובות משל נשים, ואילו לנשים יכולות ארגון טובות משל גברים, והם ממשיכים לשעתק אותה בדפוסי האינטראקציה הזוגית, אפילו שכדי להיות נהג טוב אין צורך ביכולות טכניות אלא בריכוז וסבלנות. גם לנשים שפועלות באופן עצמאי לחלוטין כשהן לבדן, יש נטיה לפנות את מושב הנהג לגבר שלצידן, ולא רק ברכב.
והנה אני, אישה עצמאית התופשת עצמה כבעלת יכולות וכישורים, וגם אני מעדיפה לתפוס את המושב שליד הנהג. אינני יודעת אם הדבר נגרם כתוצאה מהפנמה של התפקיד המגדרי שיועד עבורי, אבל אין ספק שהוא נח לי.
מהצד השני, אני ממשיכה להחזיק בחתיכת הפח בעלת החלקים החסרים והדלת השבורה, עם הטורים התקועים והכסא שאינו זז, ואפילו לקרוא לה "אוטו", למרות שבמרבית הזמן הוא לא עושה את מה שאוטו אמור לעשות: לנסוע.
אני מעדיפה לשים כסף על טסט וביטוח לאוטו מבלי לנהוג בו כמעט, משום שבאמצעותו אני קונה, מלבד רישיון וביטוח, גם את תחושת העצמאות שלי. וכשחושבים על זה, להחזיק רכב שאין בו צורך דומה לזוגיות שנשארים בה מתוך הרגל.
מידי פעם מתניעים אותו כדי שלא יגמר המצבר, אבל לא מזיזים אותו ממקומו מהחשש מפני חיפוש חניה במשך שעה וחצי, או זוגיות חדשה במשך שנה וחצי. אז כנראה שהגיע הזמן למכור את האוטו. בכסף שארוויח אוכל לקנות מנוי לתל-אופן.
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
