מריצים אחורה לאוסקר: "לינקולן"

• לא רוצים לפספס אף עדכון? עשו לנו לייק בפייסבוק ותראו הכל לפני כולם
  

ולמרות זאת, גם לוקאס (שאשתקד התנסה בעצמו בסרט המלחמה ההיסטורי "Red Tails" וכשל) לא זנח את קורות האנושות, אך הוא חקר אותה בעולם העתידני והבדיוני שיצר ב"מלחמת הכוכבים". בטרילוגיית הפריקוולים המושמצת שלו, הציג בפנינו תהליך ששאול כניסוי מתוך ספר מדע המדינה: מנהיג שנבחר באופן דמוקרטי מנצל את הסחבת הביורוקרטית והשחיתות הנלוות אליה, ולקול תופי המלחמה צובר כוח פוליטי שמשדרג את מעמדו כשליט על. ומפה, הדרך פתוחה. 

הקיסר פלפטין. הכל בשביל הרפובליקה?

דמותו של הרודן פלפטין - קיסר האימפריה הגלקטית - מתחברת ליוליוס קיסר, נפוליאון, היטלר, ולכל מנהיג שהוא שמנצל את המערכת הדמוקרטית לקידום בלתי מרוסן להגשמת יעדיו האישיים והאידיאולוגיים. שפילברג מראה בסרטו כי אפילו הנשיא האמריקני הנערץ אברהם לינקולן היה כזה. פוליטיקאי גדול, גדול מהפרלמנט שנועד להגבילו. באמצעות יועציו ושליחיו הוא מתמרן את בית הנבחרים כדי לקדם את מטרתו הנעלה: מיגור תופעת העבדות. בשטחי מדינות הצפון, וגם באלו של יריביהן מדרום.

התככים הפוליטיים הקטנים והגדולים, קניית הקולות, הסחיטות וכל שאר המניפולציות מציגים את לינקולן כאדם שרואה את המטרה כמקדשת את כל האמצעים. בסופו של יום, ההיסטוריה - וכך גם שפילברג - שופטת אותו על פי אותה מטרה: האם טובה, מוסרית ואנושית היא, או שמא מזיקה, מרושעת או הרסנית. וכך, למרות המורכבות הבעייתית של הפרקטיקה השלטונית של לינקולן, הנשיא ה-16 של ארצות הברית יוצא כגיבור אמריקני אמיתי. לא דמוקרטי במיוחד, אבל מוסרי.

בתחבולות תעשה לך מלחמה. "לינקולן"

"לינקולן" הציף שאלות בנוגע לדמוקרטיה האמריקנית ובכלל - שבועיים בלבד לאחר בחירתו המחודשת של ברק אובמה לנשיאות (ואפשר לתהות האם בחירה בנשיא שחור היתה אפשרית היום לולא התעקשותו של לינקולן, כ-150 שנה לפני כן) - אולם השאלות הגדולות נוגעות דווקא לקודמו, ג'ורג' וו. בוש, ריצ'רד ניקסון לפניו, ורבים אחרים לפני בכל מקום, בכל תקופה: מנהיגים שניצלו את המלחמה כדי להעצים את מעמדם. להשתמש באיום מבחוץ, כדי לבסס שליטה מבפנים. 

וכמו שניקסון היה צריך את וייטנאם כדי לבסס את שלטונו הרעוע (והמושחת מסתבר), כמו שבוש האב היה צריך את עיראק א' ובוש הבן את עיראק ב' כדי להצדיק את נוכחותם בבית הלבן, כמו שפלפטין נזקק לאיום המורדים הבדלנים כדי לזכות בסמכויות יתר להפלת הדמוקרטיה - כך לינקולן היה זקוק למלחמת האזרחים האמריקנית כדי להעביר את התיקון לחוקה ולבטל את העבדות. שדה הקרב בבית הנבחרים מונע מההתפתחויות בשדה הקרב בווירג'יניה. כל עוד התותחים רועמים, מהדהד גם כוח ההשפעה הפוליטית של לינקולן. הסכם שלום עם מנהיגי הדרום? לא עד להשלמת המשימה.

דילמות, דילמות. אברהם לינקולן מתחבט בנושאים הרי גורל

השאלה המהותית והגורלית ביותר שעולה מ"לינקולן" ופוספסה כנראה על ידי לא מעט מבין צופיו, היא האם ניתן להוביל מהלכים פוליטיים רדיקליים ללא הכוח השלישי המניע של המלחמה? כפי שאנו לומדים גם על בשרנו פה בישראל, עת שלום מזמנת בדרך כלל סטטוס קוו. מנגד, איומי המלחמה יכולים לדחוף - לעיתים בלית ברירה - שינויים משמעותיים. השאלה אם מדובר בשינויים לטובת הכלל כמו במקרה של לינקולן, או כאלו אישיים וצרים כמו במקרה של נפוליאון, היטלר או פלפטין ומלחמת האזרחים הגלקטית שלו.

מה למדנו?

המטרה מקדשת את האמצעים, אבל רק כשהמטרה טובה - ואת זה אנחנו יכולים לדעת רק בדיעבד.

למה יזכה

הוליווד אוהבת שחזורים היסטוריים, והיא אוהבת גם שחזורים היסטוריים שעוסקים בפוליטיקה - לשפילברג כבר היה אחד כזה לפני עשרים שנה, עם "רשימת שינדלר". ואכן, סרט השואה האפי של הבמאי הנערץ זכה באוסקר ב-1994. גם אז אגב, היה הסרט מועמד ל-12 פסלונים. לכאורה אין יותר מתאים ממקרה זה כדי להצהיר על כך ש"רבותי, ההיסטוריה חוזרת" - בסרט ובטקס האוסקר.

טומי לי ג'ונס כתדאוש סטיבנס. מועמד מוביל לפרס שחקן המשנה

שפילברג, קמינסקי, וויליאמס, וקאהן שזכו בפסלונים על "רשימת שינדלר", עשויים בהחלט לצאת מטקס האוסקר עם אחד נוסף. דניאל דיי לואיס, שמגלם את לינקולן,

יצליח לבטח לעשות מה שליאם ניסן נכשל בו ב-1994 ולקחת ללא בעיה את פרס השחקן הטוב, וגם סיכוייו של טומי לי ג'ונס (המקביל לרייף פיינס מאז) בקטגוריית שחקן המשנה.

למה ייכשל

"לינקולן" נראה כמועמד מוביל לזכייה באוסקר, עד ש"ארגו" - שחזור היסטורי עדכני וקצבי קצת יותר - התחיל לפתח מומנטום, ולהתבסס כמועמד המוביל לטקס. כנראה שממש כמו בימי מלחמת האזרחים, שינויים רדיקליים מתקבלים תוך כדי לחימה, וזה מה שעשה בן אפלק כנגד כל הסיכויים. מבחינתו, ששפילברג השבע יוסיף עוד פסלון מוזהב על פועלו כבמאי. זה כבר לא שדה הקרב שלו, והוא מכוון לנצח במלחמה כולה.

הימור

בסופו של יום, יתכן כי "לינקולן" יגרוף את מירב הפרסים - אך יכשל במאבק על היוקרתי שביניהם: לסרט הטוב של השנה.