מריצים אחורה לאוסקר: "עלובי החיים"

במאי: טום הופר

שחקנים: יו ג'קמן, ראסל קרואו, אן האת'אוויי, הלנה בונהאם קרטר, סשה בארון כהן, אמנדה סייפריד, אדי רדמיין, סמנת'ה בארקס, וארון טווייט

מפיקים: טים בוואן, אריק פלנר, דברה הייוורד וקמרון מקינטוש

תסריטאים: וויליאם ניקולסון, אלן בוביל, קלוד מישל שונברג והרברט קרצמר

מוזיקה: אלן בוביל, קלוד מישל שונברג והרברט קרצמר

צלם: דני כהן

עורך: כריס דיקנס ומלני אוליבר

מועמד לשמונה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, השחקן הראשי, שחקנית המשנה, מוזיקה, מיקס סאונד, עיצוב תפאורה, עיצוב תלבושות, איפור ועיצוב שיער. 

כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לפני שנתיים היה טום הופר הבריטי הזוכה הגדול של האוסקר עם "נאום המלך" שלו - שחזור היסטורי רחב יריעה על בריטניה של המלך ג'ורג' השישי המגמגם, ערב מלחמת העולם השניה. מאז מישל הזנביצ'יוס הצרפתי זכה בכבוד דומה עם "הארטיסט" שלו, שניסה להחזיר מן המתים את הסרט האילם, והופר מנסה לעשות משהו דומה לז'אנר המיוזיקל, עם עיבוד קולנועי ל"עלובי החיים".

אלא שבעוד שב"הארטיסט" נגרעו מאיתנו קולות השחקנים לאורך רוב רובו של הסרט, ב"עלובי החיים" מתפרצים אל תוך אוזנינו קולותיהם של יו ג'קמן, אן האת'אוויי והלנה בונהאם קרטר. ולעתים - כמו במקרה של ראסל קרואו, סשה ברון כהן ואמנדה סייפריד - אף מנקרים את עור התוף. אולם גם אם יש טענות לאיכויות הזימרה של כוכבי הסרט, קשה שלא להתרשם ממנו חזותית - ממפעל השחזור האדיר והמדוקדק, מהתפאורה המושקעת, מההבעה הרגשית של השחקנית והמבע האמנותי של הופר.

אן האת'אוויי ויו ג'קמן. כואב הלב והגרון

"עלובי החיים" מזכיר בנפח שלו הפקת אופרה. אמנם ג'קמן, קרואו, אדי רדמיין ואפילו האת'אוויי המעולה לא מתקרבים ליכולות השירה של זמרי אופרה, אולם היומרה והגרנדיוזיות של הסרט נותנות הרגשה של משהו מוגזם ופומפוזי - רגשית וחזותית. ולא רק זה: העלילה המבוססת על ספרו המפורסם של ויקטור הוגו מהמאה ה-19 ("Les Misérables"), ועברה בדרך עיבוד למחזמר "לה מיז" (שרץ בהצלחה גדולה מאז 1985), היא אובר-דרמטית, קלישאתית ורגשית הרבה יותר מהקיבולת האמוציונלית של צופי המילניום הנוכחי - הציניים, המנוכרים, המפונקים.

העלילה נעה בין סיפורו האישי של האסיר המשוחרר ז'אן ולז'אן (ג'קמן) והליכי החזרה בתשובה שלו, לבין קורותיה של החברה הצרפתית והליכי החזרה בשאלה שלה אחרי המהפכה שהדיחה את המלך לואי ה-16 ואשתו מרי אנטואנט. בעוד שוולז'אן נותר קנאי לצדקת דרכו החדשה המטהרת את נשמתו מעוונותיו, החברה הצרפתית הולכת ונרקבת, תחת שלטון המלך החדש והמושחת לואי פיליפ. למרות זאת, השוטר ז'אבר (קרואו) נשאר נאמן לשלטון החוק - אולי באין משהו אחר להאחז בו.

נצמד לחוק. ראסל קרואו כז'אבר

ולז'אן וז'אבר מסמנים שני סוגים של צדקנות קיצונית - בעוד המקורות לגישתו של ולז'אן נובעים מעקרונות המוסר, החמלה והצו האלוהי, אלו של ז'אבר נטועים בספר החוקים, בממסד הבירוקרטי ובסדר הציבורי. סדר נוקשה וחסר לב הוא לא משהו ליצור ממנו אופרות רגשניות, אז העלילה מטבע הדברים מלווה את ולז'אן, תחושות האשם שהוא חש לאחר מות פנטין (האת'אוויי), עובדת שפוטרה ממפעלו ומתה, והגאולה שהוא משיג באמצעות אימוץ בתה קוזט (סייפריד).

הסיפור האישי הרגשי סוחט לא מעט דמעות מן העיניים, או שעווה מן האוזניים, אולם הוא שבלוני וגדוש קלישאות וחורים עלילתיים. לא שמישהו מתלונן על כך, שכן מדובר בכל זאת ביצירה קאנונית ואהובה כל כך שמתקבלת כפי שהיא גם היום. אולם דווקא סיפור הרקע ההיסטורי - היבט חשוב כל כך בהצלחת הסרט בזירת האוסקר - מזמן מחשבות חדשות ומחודדות יותר הלקוחות מתחומי הממשל והמדינה. וכמה שהן רלוונטיות גם לנו פה בישראל של שנת 2013.

עלי בריקדות. לשחרר את צרפת

בעוד ולז'אן נאחז בצו מצפונו, וכנגדו ז'אבר בצו בית המשפט, עוברת החברה הצרפתית טלטלות. יוקר המחייה נהיה בלתי נסבל, העניים רעבים ללחם, העשירים מנצלים אותם ועל הכל צופה לואי פיליפ מכס מלכותו. מי שמנסים להוביל שינוי אינם העניים המדוכאים מדי, ובטח שלא הבורגנים השבעים מדי. את ההתקוממות העממית של יוני 1832 מובילים סטודנטים צעירים וחדורי מוטיבציה שמבקשים להבטיח לעצמם עתיד טוב יותר, שיוויון וחופש, בלי מלך שישקיף עליהם מלמעלה.

אך אז בפריז, כמו אצלנו בתל אביב, הפעילים הצעירים אינם מצליחים לסחוף את הציבור הרחב המפוחד, המנומנם, הסובל ואדיש לסבל האחר. במקום אוהלים בשדרות רוטשילד, הם מקימים בריקדות בשדרות סביב כיכר הבסטיליה. במקום לשיר ולהחזיק ידיים, הם שרים ויורים. וכמו במקרה של מחאת הישראלים הצעירים, גם הם כושלים בסופו של דבר. המורדים מוגרו, הניצולים מסתפנים בדירותיהם העלובות, והמצב מידרדר עוד יותר. ובכל זאת, מידה של אופטימיות: בעוד ולז'אן מזמן במותו את נישואי קוזט למורד שניצל, חבריו המתים השקו בדמם את זרעי המהפכה הבאה ב-1848 שהפילה את המלך לתמיד. 

מה למדנו?

כשאנשים רעבים, והבטן שלהם מקרקרת, מוזיקה בוקעת להם מהגרון.

יו ג'קמן כז'אן ולז'אן. למי מקרקרת הבטן

למה יזכה

אחרי שהתעסק עם הגמגום של ג'ורג' השישי ב"נאום המלך" וזכה באוסקר איתו, הופר משפר את היכולות הוורבליות והווקליות של גיבוריו - גם אם הם לא נשמעים הכי טוב, זה בטח שווה משהו, לא? הבמאי הבריטי הצעיר מפגין אומץ רב עם הבחירה במיוזיקל - ז'אנר, שנראה בימים אלה כפג תוקף ושייך לסרטי נעורים במקרה הטוב. מצד שני, רק לפני עשור זכה המיוזיקל "שיקגו" באוסקר. אז אולי עוד לא מאוחר מדי, וגם התפאורה ועבודת השחזור הנהדרת תתרום למאמץ כולו.

למה ייכשל

"עלובי החיים" הוא מחזמר קלאסי שזכה לאינספור עיבודים בימתיים וקולנועיים ולכן - ככל שההגשה הקולנועית של הופר שאפתנית ומרשימה, הסיפור הוא אותו סיפור, השירים אותם שירים, והביצועיים הקוליים אפילו פחות טובים. חוץ מזה, למרות הגודש הדרמטי והרגשי בגרונם של השחקנים ובפניהם, יש משהו חסר בדיאלוגים מולחנים בלי סאבטקסט, בלי ניואנסים. כמו שבלתי אפשרי להתעלם מזימרתם של הכוכבים, לא ניתן גם להתעלם מהפספוס הדרמטי שלהם.

אן האת'אוויי. הופעה מרשימה

הימור

העובדה שהופר, זוכה פרס הבימוי מ-2011, לא מתמודד על פרס זה השנה מעידה על כוונות חברי האקדמיה לגבי סרטו (זאת בניגוד לבן אפלק שגם נעדר מקטגוריה זאת, וסרטו "ארגו" מועמד מוביל לזכיה בפרס הסרט הטוב). מי שכן עשויה לצאת מהטקס עם פסלון היא האת'אוויי, שלמרות שהפעם היא אינה מתפשטת (היא עצמה אמרה בעבר שזהו תנאי לזכיה באוסקר) בתפקיד קטן יחסית היא מוציאה מעצמה תעצומות רגשיות מצמררות ומהדהדות בחלל - לא פחות מהתפאורה.