שתף קטע נבחר

השתיקה יפה להם: סרטים מצחיקים ללא מילים

מאז שהופיעו לראשונה הסרטים המדברים, שוב ושוב הספידו בהוליווד את הסרט האילם - ופעם אחר פעם, הוא הרים את ראשו והוכיח שעדיין יש מקום לקולנוע נטול דיאלוגים. מ"אורות הכרך" ועד "הארטיסט" - מועדון הסרט המופרע מצדיע לאלו שסירבו לדבר

בכל חודש אנחנו מביאים לכם סיפור של אדם או תופעה ששינו את העולם עם חוש ההומור שלהם. זה יכול להיות סשה ברון כהן או סאות'פארק, החבובות או אורי זוהר. וזה קורה בקצרה כאן באינטרנט, ובהרחבה בסינמטקים ברחבי הארץ.

 

מועדון הסרט המופרע - כתבות אחרונות:

 

לפני כחצי שנה פנתה אלי נעמה, נוכחת קבועה במפגשים, ואמרה שכדאי להקדיש הרצאה אחת לתקופת הקומדיות האילמות, ולתרגם את האירוע לשפת הסימנים - שהרי אלו סרטים ללא דיאלוגים, והקהל צריך להבין את העלילה על פי תנועות ידיים, כתוביות ולפעמים גם קריאת שפתיים. בדיוק כמו כבדי שמיעה וחרשים.

 

הרעיון המעניין התגלגל לו, ובסוף השבוע הקרוב, בסיוע "המכון לקידום החרש", ייערך מפגש יוצא דופן בסינמטקים בתל אביב, בירושלים ובחיפה: סיפור תולדות הקומדיה האילמת, כשכל מילה שתיאמר על הבמה תתורגם לשפת הסימנים ותתומלל על המסך. בסיום האירוע, שיסקור את הרגעים המצחיקים ביותר של התקופה, יוקרן על הסרט "אורות הכרך", בבימויו ובכיכובו של צ'רלי צ'פלין.

 

 

כדי להבין את התקופה וגודל המעמד, אבקש מכם לשכוח את כל מה שאתם יודעים על קומפלקסים וחניונים תת קרקעיות, ולדמיין את עצמכם הולכים ברחוב ומגיעים למבנה שכולו מוקדש להקרנת סרט אחד ויחיד. אתם קונים כרטיס, מתיישבים, וצופים בטריילר הזה:

 

 

נראה נחמד ורומנטי, עידן הסרט האילם. אז זהו, שהסרט הזה נוצר בתקופת הסרט המדבר. איך זה יכול להיות? האם לא היתה הפרדה בין הסרטים המדברים לאילמים? ומהי, אם כך, הקומדיה האילמת האחרונה בעולם?

 

כדי לענות על השאלה הזו, בואו ניזכר לרגע (ואני לא רומז כלום על גיל הקוראים) איך פעל הקולנוע האילם: אתם התיישבתם על כיסאות ומולכם היה מסך גדול. עד כאן הכל כרגיל. אבל בין המסך לקהל ישבה תזמורת שלמה. כך היה בהוליווד, וכך היה גם בראינוע עדן בתל אביב (אותו קולנוע הזכור מהסרט "אלכס חולה אהבה"). דיאלוגים היו כבר יותר מדי בשביל הראינוע, ולכן צומצמו לכדי כתוביות קצרות. את מה שאי אפשר היה לקרוא, העבירו השחקנים במבטים ומימיקות.

 

דוגמה נהדרת לאיך נראה ראינוע כזה תוכלו לראות בסצנת הסיום של הסרט "שרלוק ג'וניור", בה השחקן באסטר קיטון מקרין סרט ולומד מהשחקנים על המסך איך לנשק בחורה - עד הסוף המפתיע. מתחת למסך ניתן לראות בבירור את התזמורת המלווה את ההקרנה:

 

 

החירש המפורסם ביותר בעולם הקומדיה היה חבר טוב של צ'רלי צ'פלין בשם גרנוויל רדמונד. בגיל שנתיים וחצי לקה במחלת השנית, שהותירה אותו חירש לחלוטין - והוא לא למד לדבר מעולם. בבית הספר לחירשים גילה כישרון נדיר, בציור ובהמשך הפך לאחד מציירי הנוף האימפרסיוניסטים הגדולים של התקופה.

 

ב-1917, צ'פלין - שיצר סרטים כבר מזה שלוש שנים, והרוויח לא מעט כסף - החליט לקנות יצירות אמנות וכך זכה להכיר את רדמונד. הוא הופתע לפגוש אדם חירש לחלוטין שלא יודע לדבר, ובכל זאת - כל "מילה" שלו ברורה לגמרי. רדמונד הופתע לפגוש את צ'פלין, שכשחקן ראינוע למד להתבטא בלי לומר מילה. השניים התיידדו ורדמונד לימד את צ'פלין את שפת הסימנים, ומחוות שישפרו את מה שיהפוך לחלק מהגאונות הקומית שלו. צ'פלין מצידו הזמין את רדמונד להשתתף בתפקידים קטנים בשבעה מסרטיו.

 

רדמונד עצמו הפך שחקן מבוקש דווקא בזכות חירשותו. בקומדיה בשם "You’de Be Surprised" מ-1926, הבלש מניח קופסה במרכז החדר, מכבה את האור ונותן לגנב הזדמנות להחזיר את היהלום. כשהאורות נדלקים מתברר שגם הקופסה נגנבה. עד הראייה היחיד לפשע הוא המשרת החירש-אילם שהוא, כאמור, באמת חירש-אילם. הבלש שחושב שזהו סתם תירוץ, נוקש באצבעותיו ליד אוזנו, צועק ובסופו של דבר אף שולף אקדח ויורה באוויר - מאחורי ראשו של גרנוויל. כשמתברר שהאיש באמת לא שומע, הבלש פונה אליו בשפת הסימנים ואומר: "אנחנו מדברים באותה השפה". וכך השניים פותרים יחד את התעלומה.

 

לדבר או לחדול

הסרט המדבר הראשון נקרא "זמר הג'אז" שהיה, שלא נדע, מחזמר. החידוש הטכנולוגי סחף את העולם. וחשוב לזכור - זה לא כמו לעבור מסרט שחור-לבן לצבעוני, או מסרט רגיל לתלת-ממד: מדובר במהפכה שטלטלה את עולם הבידור. פתאום שחקנים נבחנו על פי קולם. בתי הקולנוע עברו שינוי יסודי. התזמורת פוטרה ובמקומה נוספו כיסאות. ציוד הקלטה לא מוכר נכנס לשימוש, ופתאום המימיקות של הכוכבים לא היו חשובות כמו הדיאלוגים.

 

השחקנים נדרשו לבחור - לדבר, או לחדול. לורל והארדי למשל, היו מאושרים מהשינוי. הם אמרו שהקול רק הוסיף להם עוד דרכים להצחיק. אחרים דעכו ואט אט החלו להיעלם מהמסכים. והיו אנשים שפשוט פרשו, מחשש להפסיד בקרב מול הפסקול האכזר.

 

לורל והארדי שוברים שתיקה

 

צ'פלין לא היה מוכן להיכנע לאויב הטכנולוגי. כששאלו אותו העיתונאים, "האם אתה הולך ליצור סרטים מדברים?", הוא ענה בפשטות: "לא". כששאלו האם יפרוש - השיב שוב: "לא", והוסיף: "אני מתכוון ליצור סרטים אילמים בתקופה של קולנוע מדבר". בעיתונים כתבו שצ'פלין השתגע, שהוא מיושן ואפילו מעורר רחמים. אבל צ'פלין רצה להביא את אמנות הקולנוע האילם לכדי שלמות. ובזמן שכוכבים מצליחים אחרים יצרו שני סרטים בשנה, צ'פלין שקד על "אורות הכרך" במשך חמש שנים.

 

בסצנה הפותחת את הסרט הוא לועג לקולנוע המדבר, כשלשחקנים מוצמד פסקול לא ברור שמשמעותו "בלה בלה בלה". האיש שאשת ראש העיר לוחצת את ידו הוא רדמונד, חברו החירש של צ'פלין.

 

ב-1938 צ'פלין הודיע שהוא הולך לייצר את הסרט האילם האחרון בעולם. היתה לו סיבה טובה מאוד למשוך את העניין עד כמה שאפשר. חישבו לרגע על דמות הנווד שמופיעה בסרטיו. איפה הוא גר? מי ההורים שלו? מה שמו? כל הפרטים האלה לא קיימים, כי כשאתה בסרט אילם, אתה אוניברסלי. צ'פלין ידע ש"זמנים מודרניים" יהיה שירת הברבור של הדמות שבנתה אותו, ושבסרט הבא יצטרך להמציא עצמו מחדש. הסרט מספר על המשבר הכי גדול שלו - המלחמה בטכנולוגיה.

 

 

נראה היה שאמנות הסרט האילם הגיעה אל קיצה, אבל... אחרי 40 שנה של קולנוע מדבר, הגיע מטורף אחר בשם מל ברוקס, והציע לאולפני הוליווד להפיק סרט אילם. האולפנים ראו בזה עלבון: מי ירצה לראות סרט כזה? הרי היום אנשים לא הולכים לסרטים שאינם בצבע, כך שלסרט בלי סאונד אין בכלל סיכוי. הנימוק העיקרי היה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי למצוא שחקנים שלא יתביישו לשחק בסרט.

 

לברוקס היתה תשובה מוכנה מראש: זו בדיוק עלילת הסרט שלי - אני עובר בין הכוכבים הגדולים של הוליווד ומשכנע אותם להשתתף בסרט האילם שלי. בנוסף, הציג רשימה של כוכבים שכבר נתנו את הסכמתם העקרונית. וכך היה: ב"סרט אילם" מ-1976 משתתפים פול ניומן, לייזה מינלי, ברט ריינולדס, דום דה לואיז, ג'יימס קאן ועוד. למעשה, המילה היחידה בסרט נאמרת על ידי הפנטומימאי מרסל מרסו. כששואלים אותו האם יסכים להשתתף בסרט אילם, הוא עונה בפשטות: "לא".

 

 

וכך, אחרי שצ'פלין סחט את הלימון ומל ברוקס עשה ממנו לימונדה, הסרט האילם באמת הגיע לסוף דרכו. בעצם, לא בדיוק: אז הגיע מיסטר בין. הקומיקאי הבריטי רואן אטקינסון הצליח מאוד בבריטניה אבל מחוץ לאנגליה כמעט ולא היה מוכר - עד שב-1990 המציא את דמותו של מיסטר בין, שכמו צ'פלין, מתבטא באמצעות פנטומימה ושפת גוף.

 

 

טוב. אז אטקינסון קצת כופף את כללי הז'אנר האילם לטובתו - אפשר אולי לקרוא לזה "מחווה". אבל זהו, יותר מזה באמת כבר אי אפשר לעשות עם הז'אנר. או לפחות כך חשבנו עד שהגיע "הארטיסט" - הסרט שטרף את כל הקלפים כשגרף חמישה אוסקרים ב-2011.

 

 

116 שנה אחרי הקומדיה האילמת הראשונה בהסטוריה, כבש את העולם סרט אילם לחלוטין, שצולם בכוונה כאילו נוצר בתחילת המאה הקודמת. הבמאי והשחקן

הראשי אולי מדברים בצרפתית ולא באנגלית ה"אוניברסלית" - אבל מה זה משנה כשהם לא נדרשים לדבר?

 

על הקומיקאים הגדולים של תקופת הסרט האילם תוכלו לשמוע (וגם לראות, כי ההרצאה תתורגם לשפת הסימנים) בסינמטקים ברחבי הארץ, ובסיומה תוקרן הקומדיה הרומנטית של האיש שידע שלפעמים תנועה אחת שלו שווה אלף מילים - צ'רלי צ'פלין. ומה לגבי הקומדיה האילמת האחרונה? ובכן זו, כך נראה, עדיין לא צולמה.

 

אלון גור אריה הוא במאי, תסריטאי ומרצה ב"מועדון הסרט המופרע" ברחבי הארץ. ביום רביעי, 14 בפברואר, יוקדש האירוע בסינמטק חיפה לקומדיות אילמות עם הקרנת הסרט "אורות הכרך". האירוע יגיע לסינמטק ירושלים ביום שישי, 15 בפברואר, ולסינמטק תל אביב בשבת, 16 בפברואר. ביום ראשון, 17 בפברואר, ייערך בסינמטק שדרות מפגש שייקה אופיר עם הסרט "השוטר אזולאי". מפגש "פיקסאר" ייערך באוזןבר בשני, 18 בפברואר. ספיישל פורים יוקדש בסינמטק חיפה למל ברוקס עם הקרנת "רובין הוד, גברים בגטקעס" בשבת, 23 בפברואר, ולקומדיות של לואי דה פינס בסינמטק תל אביב ביום ראשון, 24 בפברואר, ובסינמטק ירושלים ב-25 בפברואר עם הקרנת הקומדיה "השוטר והחייזרים".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צ'רלי צ'פלין
צילום Getty Images imagebank
"הארטיסט"
מתוך הסרט
צילום: איי פי
רואן אטקינסון
צילום: איי פי
מל ברוקס
צילום: gettyimages imagebank
לאתר ההטבות
מומלצים