"הכל יחסים": ניסויים בחיי נישואים
ממעמדו כסנדק של הקומדיות הרומנטיות של הקולנוע האמריקני, חוזר ג'אד אפטאו כבמאי ב"הכל יחסים", בו הוא חושף תמונות מחיי הנישואים שלו עצמו. אשתו ובנותיו משתתפות בסרט, אבל לא בטוח שזה מעניין מספיק
"הכל יחסים" ("This Is 40") הוא רק סרט הקולנוע הרביעי שביים ג'אד אפטאו, אך הוא ראיה נוספת למעמדו כיוצר הבולט בקומדיה האמריקאית העכשווית. מעמד זה אינו נובע רק מהרצף של סרטיו הקודמים ("בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי" ו"אנשים מצחיקים"), אלא מהיותו מפיק ותסריטאי בכיר, המעורב בכמעט כל קומדיה בולטת שהופקה בארצות הברית בעשור האחרון.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אפאטו גם ידוע כמי שמטפח כישרונות חדשים, והופך אותם לחלק מהשבט ההולך וגדל שלו. שחקנים כמו ג'ייסון סיגל, סת' רוגן, פול ראד או ג'יימס פרנקו, ובמאים כמו שותפו לימי הטלוויזיה פול פייג ("מסיבת רווקות"), גרג מוטולה ("סופרבאד: חרמן על הזמן") או ניקולס סטולר ("לשכוח את שרה מארשל"). הוא גם משמש כמפיק עבור בת טיפוחיו האחרונה - לנה דנהאם, היוצרת הצעירה של הסדרה "בנות", שגם מופיעה בסרט הנוכחי בתפקיד משנה.
אפטאו מנסה לנוע, בוודאי החל מסרטו השלישי "אנשים מצחיקים", לכיוון שאפתני יותר של דרמות-קומדיות. לעסוק במשברים "אמיתיים" של דמויות בגיל ובאורח חיים המקביל לשלו. ב"אנשים מצחיקים" היה זה קומיקאי (בגילומו של אדם סנדלר) שמגלה כי חלה בסרטן, וב"הכל יחסים" מדובר על הסיטואציות השאובות מחיי משפחתו של אפטאו.
האלמנט האוטוביוגרפי ניכר בהחלטה לחזור ולהשתמש בשחקנית לסלי מאן, אשתו של אפטאו, בתפקיד המרכזי בסרט. בהשלמה לבחירה זו, הוא שב ומשתמש בשתי בנותיו מוד ואייריס (שכבר הופיעו בשני סרטיו הקודמים). ראד, בתפקיד הבעל, משלים את התא המשפחתי ומהווה סוג של אלטר-אגו לבמאי-תסריטאי. החלטות אלו לא מצייתות להגיון של הפקה מסחרית, ותואמות יותר את הדפוסים האישיים של במאים עצמאיים כמו ג'ון קסאווטס ו-וודי אלן המוקדם.
"הכל יחסים" אמנם מצליח לפרקים להצחיק. אך יש פער מצער בין המסגרת המאוד אישית של עשייתו, ושטחיותן של הדמויות (ומתוך כך גם של התהליך אותו הן עוברות). בחינה אינטרוספקטיבית של מערכת יחסים אישית יכולה להיות מרתקת בצורתה הדרמטית: "לוח שנה" של אטום אגויאן (1993), ואפילו "אור לאחר החשכה" של קרלוס רייגדאס (שעלה רק לאחרונה על המסכים) עשו זאת.
בקומדיות המתבוננות בחיי היום יום ובדינמיקות המשפחתיות (כמו, למשל, בסרטיו של מייק לי), ניתן לגעת באמת עמוקה. במקרה של הסרט הנוכחי, החשיפה של מתחים, כעסים, תסכולים,
של הרצון להיפטר מבן הזוג, או להסתיר ממנו דברים - כולם נושאים הד של אמת.
אך הסרט לא חודר מתחת לפני השטח ועושה זאת בצורה שאינה מעניינת או מקורית במיוחד - כזו שאינה מתעלה על תובנות בסיטקום בעל איכות שקצת חורגת מהממוצע. האורך המפורז של הסרט (134 דקות) מציב אותו, בהכרח, במחוזות היומרה. חוסר האחידות הקומי הופך לבולט מכפי שהוא יכול היה להיות.
במרכז העלילה הדמויות של פיט (ראד) ודבי (מאן), אשר כבר הופיעו כדמויות משנה ב"הדייט שתקע אותי". שם הם שימשו על תקן הנישואים המתפקדים-למחצה, המהווים סוג של קונטרה לחיבור המוזר בין דמותו של סת' רוגן כמסטול עם ה"JewFro", והבלונדינית הגבוהה שנכנסה בטעות להריון בגילומה של קתרין היגל. ההחלטה להפוך את הזוג "הרגיל" לגיבורי הסרט יכולה להיחשב, לפחות לכאורה, לסוג של העזה.
ארבעים פלוס
העלילה מתרחשת בפרק הזמן שבין תאריך יום ההולדת ה-40 של דבי למסיבת יום ההולדת שתחגוג לה. זוהי נקודת ציון אישית בתהליך ההתבגרות שדבי מנסה באופן קצת פתטי ובחוסר הצלחה להתכחש לה. שלל מתחים קטנים מלווים את חייהם של בני הזוג: החשש של דבי שפיט לא נמשך אליה (בגלל הוא משתמש בוויאגרה בסצנת הסקס הפותחת את הסרט); האהבה המתחלפת בחוסר סובלנות לילדות – אחת נערה צעירה והשניה עוד ילדה; היחסים עם ההורים – לארי (אלברט ברוקס), אביו הקצת מרושש ונצלן של פיט, ואוליבר (ג'ון ליתגו) אביה של דבי ששנים רבות לא היה חלק מחייה.
יש גם צרות מקצועיות. חברת התקליטים הקטנה של פיט מקרטעת בדרך שאמורה לסכן את היציבות הפיננסית של המשפחה. בבוטיק שדבי מנהלת יש חשד למעילה של 12 אלף דולר, חשד הנופל על דסי (מייגן פוקס) הצעירה הסקסית שעובדת בו כמוכרת.
קשיים אלו מטופלים באופן אגבי ושטחי כמעט כמו כל אספקט אחר של מערכת היחסים המוצגת בסרט. תחושת הרווחה הכלכלית אינה מתעמעמת באמת. לכן זהו עדיין סרט שעוסק בעיקר בצרות בנאליות של אנשים שחייהם מתנהלים, בסך הכל, כשורה. מאוד יתכן שזו עבודה שניסתה לבטא כנות מוחלטת, אך היא נחוות כמעושה ומוגבלת.
