ביקורת סרט: "אוכל מהיר, נשים גנובות" - אגדה מרגשת

באיחור קל של שלוש שנים זוכה עמוס קולק לתשומת הלב הראויה לו, גם בארץ. באיחור קל, משום ש"סו", סרטו מ-1997 לוטף כבר אז על ידי קהילת המבקרים הבינלאומית, עוטר בפרסים בפסטיבלים של ברלין ומונטריאול, ונרכש להפצה בעולם. אבל הסרט היפה הזה, העוקב אחר דעיכתה של צעירה ניו יורקית מובטלת ובודדה, מעולם לא הגיע אל האקרנים המסחריים כאן (הוא הוקרן פעמים בודדות בסינמטקים, ושודר לפני כשנה בערוץ 1). רק עכשיו, אחרי שסרטו הנוכחי של קולק הוצג במסגרת היוקרתית של התחרות הרשמית בפסטיבל קאן והתקבל שם בהתלהבות, זוכה הבמאי שלו לקצת נחת גם בארץ הולדתו, שרק שניים מבין שמונת סרטיו ("מניו יורק באהבה" ו"להב חצוי", עם פיי דנאוויי, שצולמו בחלקם בישראל) הוקרנו בה מסחרית, ונכשלו.

דיוקן נשי מרתק

מרבית סרטיו של קולק מעמידים במרכזם דמות נשית, והדברים נכונים במיוחד לגבי שלושת האחרונים שבהם – "סו", "פיונה" הרע, ו"אוכל מהיר, נשים גנובות" (צל"ש למפיץ על השיבוש המטופש של השם המקורי המתייחס, פשוטו כמשמעו, לנשים מהירות) – שמציגים וריאציה על אותה דמות נשית, בגילומה של אותה שחקנית מרשימה, אנה תומסון. נוכחותה של תומסון בכל הסרטים האלה מצטברת לכדי דיוקן נשי מרתק ונוגע ללב. דיוקנה של אישה פגיעה ושברירית המשורטט על רקע של מציאות עירונית קרה ואדישה, עמה היא מתקשה להתמודד. אלא שבניגוד לשני הסרטים הקודמים בטרילוגיה, שתיארו את גורלה המר של אותה דמות נשית, כאן היא זוכה לגאולה וחסד.
הסרט עוקב אחר שתי מערכות יחסים רומנטיות המתהוות במקביל. האחת היא זו שבין בלה (תומסון), מלצרית בת 35 כמעט, ונהג מונית החולם להיות סופר (ג'יימי האריס, בנו המוכשר של השחקן הבריטי ריצ'רד האריס). השניה מתארת את הרומן שנרקם בין גבר מזדקן, מיושביו הקבועים של הדיינר שבו ממלצרת בלה, ואלמנה מלאת חיים (לואיז לסר, שהיתה אשתו הראשונה של וודי אלן, והופיעה לצידו ב"בננות" ו"כל מה שרצית לדעת על המין"), אותה הכיר דרך מדור השידוכים בעיתון. בעצם, יש פה גם סיפור שלישי, שבו פנסיונר כבוי מתאהב בחשפנית.

טיפול ייחודי בקלישאות

יש משהו בדרך המחוספסת שבה מגולל קולק את הסיפורים האלה, שמזכיר את סרטיו של ג'ון קסאווטס. העיסוק שלו בבדידות ובחיפוש אחר קשר על רקע העיר הגדולה מאותת אפילו לכיוונו של אלן רודולף. לזכותו של קולק ייאמר שהוא מודע לשימוש שלו בקלישאות וסטריאוטיפים, והוא מטפל בהם בדרכו הייחודית. כך, חלקו האחרון של הסרט שולף את בלה ממצוקותיה הקיומיות, הכל בזכות טוב ליבה, ומאפשר לה לממש את חלומה הגדול. החיבור הלא ריאליסטי שמנוסח שם, בין הקרבה וגאולה, מעניק לסרט צביון של אגדה ניו יורקית משעשעת, חמה ומרגשת, אבל גם של סיפור מוסר מפתיע ומשעשע, שבו הטובים מקבלים את מה שמגיע להם.
שלא כמו "סו" ו"פיונה" (שהוצג אשתקד בפסטיבל הסרטים הירושלמי), בהם נראה היה שקולק מתבונן מהצד, כמעט חסר אונים, ומתאר בחריפות, בוטות ואכזריות את תהליך אובדנה של אישה, שהופכת בהדרגה לאיקונה מיוסרת (כמעט אמרנו "לשבור את הגלים"), הרי שכאן הוא מרשה לעצמו להתערב. הבמאי נחלץ לעזרתה של האישה "שלו", ולשם כך הוא מוכן אף לנקוט בתחבולה תסריטאית שהיא כל כך מופרכת במכוון, עד שנדמה שבאמצעותה מבקש קולק לומר משהו בדבר חוסר הסבירות של הכרעות מסוג זה, שמקובלות בעיקר בקולנוע ההוליוודי, ואולי לחתור תחת הסיום האופטימי שלו עצמו. כך, ללא המבט המרוחק והקר ששלח קולק לעבר שתי הגיבורות הקודמות שלו (שני הסרטים ההם גם התרחשו בחורף הניו יורקי הקשה), הופך "אוכל מהיר" ליצירה אנושית, נדיבה ומקסימה. ללא ספק סרטו הראשון של קולק שעשוי להוכיח את עצמו כהצלחה מסחרית.

("אוכל מהיר, נשים גנובות". תסריט ובימוי: עמוס קולק; הפקה: אברם לודוויג, הנגמה פאנאהי; צילום: ז'אן מארק פאבר; מוסיקה: דיוויד קרבונרה; משתתפים: אנה תומסון, ג'יימי האריס, לואיס לאסר, רוברט מודיקה, לונט מק'קי. ארה"ב 2000, 85 דקות.)