שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תג-תורה: אלוהים לא חפץ בקורבנות אדם
    כנגד תג-השנאה, מציעה רוחמה וייס תג-תורה, ולומדת את הפרשה עם סוהאד אבו-זנירו, המורה שהותקפה בירושלים בשבוע שעבר. יחד הן מבקשות להמיר את מלחמת הדת המוחשית, שסופה דם, במלחמת דת סמלית, שסופה אהבה

    למרבה הצער, עם כניסתו של ספר ויקרא למעגל השנה היהודי, נכנסו גם ללוח השנה שלנו גם פשעי שנאה חדשים. כדרכנו בטור זה, כנגד כל תג-שנאה, אנו מבקשים להציע תג-תורה, ולכן פניתי גם הפעם ללמוד תורה עם אחת המורות שנפגעו מפעולות האיבה, עם סוהאד אבו-זנירו.

     

     << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

     

     

    בסוף שבוע שעבר, הלכו סוהאד אבו-זנירו ורויטל וולקוב, שתי מורות מבית הספר "חטיבת עלומים" ברמת השרון, לקיים מצווה היקרה ליהודים ולמוסלמים כאחד, מצוות ניחום אבלים. הן הגיעו לשכונת קרית משה, בעיר שלי, ירושלים.

     

    לפעמים גם שלוחי מצווה ניזוקים. בדרכן של המורות לניחום האבלים ובחזרתן ממנו, הן הותקפו בקללות, יריקות וידוי אבנים, על ידי ילדים מהשכונה. אני מתקשרת אל סוהאד להביע את צערי, לבקש ממנה סליחה ולבדוק אם תסכים ללמוד איתי תורה. סוהאד עדיין חלשה ונסערת מחווית התקיפה. זה כבר פשע השנאה השני המופנה נגדה, ולמרות הקושי היא נרתמת למשימה:

     

    "הכי כאב לי שהם אמרו לחברה שלי: 'את יודעת שאת כלבה כי את חברה של ערבייה, ואת הולכת אתה'. אני למדתי באוניברסיטת בר אילן, בתקופת הלימודים רכשתי לי חברים יהודים רבים. בלימודי האיסלאם באוניברסיטה ישבנו יחד, יהודים ומוסלמים דתיים, ואנשים חילוניים, ופירשנו את הקוראן.

     

    "בבית הספר שלי, הערבי, למדנו הרבה מקורות יהודיים, בעיקר מהתנ"ך. הקשר בין הדתות חשוב לי מאוד, ואני מאמינה שהוא צריך להיות חשוב לכל האנשים החיים בארץ הזו. כמו שאנחנו לומדים יהדות בבתי הספר, יהודים בישראל צריכים ללמוד את הקוראן.

     

    הרבה אנשים משתמשים בדת על מנת לייצר שנאה, אנחנו צרכים להשתמש בה על מנת לייצר קרבה ואהבה, וגם אם הטור הזה שאנחנו כותבות ישפיע לטובה רק על אדם אחד, אני ארגיש שהמאמץ ראוי."

     

    איזהו קורבן?

    ספר שמות מסתיים בבניית המשכן, וספר ויקרא נפתח בתיאור הקרבנות המוקרבים בו. יש קרבנות בהמה, חיה וצאן, אפשר להקריב עופות ואפשר, ובעיני גם ראוי מכל, להקריב קרבנות צמחוניים. אין קרבנות אדם. התורה מתאפיינת בהתנגדותה הקיצונית לקרבנות אדם, ואני עומדת נטולת מילים פרשניות בפער שבין פשעי השנאה שמבצעים אנשים בשם הדת, לתכנים שאני מוצאת בפרשת השבוע.

     

    אפשר לאהוב את רעיון הקרבנות, אפשר להרתע ממנו (וכך לרוב אני מרגישה), אלא שאל מול התוקפנות הדתית המופנית כלפי בני אדם, פרשת הקרבנות הפותחת את ספר ויקרא נראית לי פתאום עדינה ומאופקת. מאיפה פרצה לעולמות הדתיים של ימינו האמונה שאלהים חפץ בקרבנות אדם, ועל כן שש אלי פגיעה בחפים מפשע?

     

    התנצחו עם בעלי הספר רק בדרכי נועם

    למרבה הכאב, טור זה כבר מלומד במפגשים דתיים עם נפגעי פשעי שנאה. כדרכם של פשעי שנאה הם אינם מבחינים בין אויב לאוהב, ובין אדם לחברו. במסעות 'תג-תורה', פגשתי אנשים שמכירים היכרות מעמיקה את דתם ושמחים, למרות הנסיבות, לפתוח אתי ספר וללמוד יחד תורה.

     

    פגשתי אנשים שאת תורתם לא למדו בעצמם, והם חולקים אתי ידע מסורתי שקבלו מבית ההורים ומהקהילה, ופגשתי גם אנשים מבוהלים שפחדו לשתף את הרבים באמונותיהם, ותורתם לצערי לא נכנסה לטור זה.

     

    כבר בפתיחת השיחה עם סוהאד, ניכר שהיא מציעה תמהיל מרגש של למדנות, נדיבות ואומץ לב. סוהאד ואני מאמינות שלשיחה הדתית יש חשיבות עליונה במאמץ להגיע לקרבה בין העמים היושבים על האדמה הזו.

     

    כדרכם של אנשים מלומדים, סוהאד לא מבקשת לטשטש את ההבדלים בין הדתות, אלא לשנות את אופי השיח אודות הבדלים אלה: "בקוראן אנחנו מצווים לקיים את הוויכוח הדתי עם היהודים, לא רק מתוך כבוד, אלא מתוך הכרה עמוקה בכך שכולנו מאמינים באותו אל ומשתוקקים לאמת. אנחנו, המוסלמים, לא מאמינים רק בנביא מוחמד אלא בכל הנביאים. שני יסודות מתוך ששת היסודות של האסלאם מצווים עלינו להאמין בנביאים כולם ובכתבי הקודש כולם.

     

    "על פי האסלאם יש איסור להרוג חפים מפשע, ואני כמובן מתנגדת למה שקורה סביבנו משני הצדדים". כך אומרת לי סוהאד ומצטטת מתוך הקוראן: "התנצחו עם בעלי הספר רק בדרכי נועם, חוץ מאשר עם בני העוולה שבהם. אמרו, אנו מאמינים באשר הורד אלינו ממרומים ובאשר הורד אליכם, ואלוהינו ואלוהיכם אחד הוא, ואנו מתמסרים לו."

     

    מלחמות שעל ידי ספר

    הדברים שמצטטת סוהאד מזכירים לי מדרש יפיפה המתמקד גם הוא ב"מלחמה" שמנהלים אנשי ספר. באחד הפסוקים החידתיים בתורה נאמר: "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן." (במדבר כא, יד) איש אינו יודע באמת מהו 'ספר מלחמות ה'', מהי 'והב' ומהי הסופה המדוברת בפסוק.

     

    כדרכם של פסוקים סתומים, גם פסוק זה מעורר הצעות מדרשיות לרוב. אחת מהן, מתאימה במיוחד לפסוקים שהביאה סוהאד, מובאת על ידי רש"י ומציעה משחק מילים נהדר: "את והב בסופה... ספר מלחמות - מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה" (רש"י למסכת קידושין ל, ב).

     

    מגרש המשחקים של הסמלים

    יש ספרי מלחמות של שליטים ומצביאים, ויש ספרי המלחמות של חכמי התלמוד. רוב חייו של העם היהודי התנהלו בגלות. נטולי מנהיגות מדינית וצבאית, תרגמו היהודים (תודה לאל ולנסיבות ההיסטוריות) את תאוות הקרבות, למורשת מפוארת של התנצחויות למדניות וחשיבה סימלית. גם למוסלמים מסורת מפוארת של פרשנות סמלית, ממנה למדו בגאווה גדולה גם יהודים רבים, שהמפורסם שבהם הוא הרמב"ם.

     

    אני שואלת את עצמי האם המאבק על הקרקע גורם לנו, יהודים ומוסלמים, לאבד את היכולת המיוחדת והמשותפת לעבור מהמוחש אל המפושט, ולהעדיף את החשיבה היצירתית על פני הפעילות הנמרצת במציאות הקונקרטית? האם חווית המאבק הטריטוריאלי גזלה מאתנו את היכולת לנהל "מלחמות על ידי ספר"?

     

    בסופן של המלחמות הקונקרטיות נמצאים דם והרס ומשפחות שכולות. במלחמות הקונקרטיות ויש ילדים שיורקים, מקללים ומיידים אבנים במורות שהלכו לנחם אבלים. בסופן של המלחמות הרוחניות, הגם שהן מלחמות, ממתינה לה בשקט האהבה, כך לפחות מבטיח לנו רש"י.

     

    הימים האלה, בהם אנחנו הופכים מעם הספר לעם הקונקרטי, מפחידים אותי בעיקר בגלל האיום הממשי על חיי אדם, אבל הם מצערים ומכאיבים מאוד גם באיום על המשך היצירה התרבותית. סוהאד ואני מבינות שאהבה אינה חוויה שטחית ופשוטה, אנו יודעות שיש מלחמות דת ושתינו חושבות שמלחמות אלה יכולות להיות ראויות ומפרות.

     

    אבל שתינו, כל אחת על פי מורשתה הדתית, כמהות לנהל אותן כמלחמות סימליות, למלחמות שעל ידי ספר, שראשיתן באמונה באל משותף ובמסורת משותפת, וסופן - אהבה.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים – ילתא עצבנית

    לפני שבועיים חנכתי כאן את "בית המדרש של ילתא". חנן היקר (טוקבק 57) הפנה אותנו לשלל התייחסויות הלכתיות של הרב אבינר לילתא (יש שם אחת יפה במיוחד שצוטטה מפי הרב קוק). אני ממליצה לגשת ללינק.

     

    חברי היקרים לבית המדרש של הטוקבקים, ילתא ואני השקענו ועשינו שיעורי בית. קראנו ברצינות רבה את כל תשובותיו

     של הרב אבינר המתייחסות לילתא. אחת התשובות הייתה יכולה להצחיק אותנו, אם היא לא היתה כל כך מעצבנת אותנו. הרב אבינר נשאל האם לנשים מותר לקרוא לעצמן (!) מגילת אסתר בפורים.

     

    כמעט מיותר לציין שהוא לא התלהב מפיסת החירות הנשית הזו, אבל מה שהקפיץ את ילתא היה הניצול ההלכתי שהוא עשה בה. ראו מה כתב עליה אבינר, ושפטו בינו לבין ילתא: "במשך כל הדורות היו נשים גדולות בחוכמה ובחסד, שהגיעו לדרגות רמות, שלא נזקקו לקרוא בעצמן במגילה. ברוריה לא קראה במגילה, ולא ילתא..."

     

    אתם מבינים את זה? ילתא וברוריה לא קראו במגילת אסתר... ומאיפה שאב הרב המלומד את האינפורמציה הזו? בערך מאותו מקור שממנו הוא למד שיעקב אבינו חבש כיפה...חברותי היקרות באורתודוכסיה הליברלית, כנראה שאין כללים לפסיקת הלכה, אין הגינות ואין גבול לחוצפה. כל שאתן זקוקות לו הוא המוסר והוא כבר נמצא במגרש שלכן, לכו וזכו במקחכן.

     

    שבת שלום.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "תג-תורה: אלוהים לא חפץ בקורבנות אדם"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    השמשות המנופצות ברכב שבו הגיעו סוהאד אבו-זנירו ורויטל וולקוב לירושלים
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים