כנגד שבעה גאונים: החברים של "כוורת"

זהו כנראה אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של המוזיקה הישראלית. הצלחה שנולדה כבר לפני 40 שנה - ועדיין אין שנייה לה. על שלוש הופעות איחוד הכריזה להקת "כוורת" בקיץ הקרוב - ושעות ספורות הספיקו בכדי שהכרטיסים כולם יימכרו (ועדיין ישנם אלו שנותרו בידיים ריקות, ומחזיקים אצבעות שתגיע ההכרזה על מופע נוסף). בכדי לנסות לשחזר ולגלות מחדש את סוד הקסם של נבחרת החלומות של הרוק הישראלי, החלטנו להתעמק בכל אחד בנפרד, במטרה  להרכיב את התמונה המושלמת, שיכולה להיות שלמה רק בשבעה חלקים.

שבעת המופלאים: חברי הלהקה על עטיפת האלבום "פוגי בפיתה"

דני

במבט ראשון, קשה להאמין שדני סנדרסון - הג'ינג'י הקטן עם הפנדר החשמלית, העומד לצידו של הסולן גידי גוב - הוא המנהיג. האיש שעליו כולם בונים, האיש שבדרך כלל יאמר את המילה האחרונה. המנצח, הבוס. אולי זו העובדה שגדל בארצות הברית (ובצעירותו אף נכח בהופעה של ג'ימי הנדריקס), אולי זו דווקא ארץ ישראל שהיתה לו להשראה - אליה הגיע, התגייס ומיד פגש את חבריו ל"כוורת".

מתוך כתבה על ספרו הראשון של דני סנדרסון, "נחירה פומבית", ב"ידיעות אחרונות". העיתונאית עדית נאמן ציינה: "מי שלא אהב את ההומור המטורף-אבסורדי של סנדרסון ושות', כפי שהתבטא בכל סיפורי 'כוורת', יותר טוב שיישב בבית ויראה את 'סטארסקי והאטש'. מי שאוהב את הצחוקים נוסח סנדרסון - שיפנה לעצמו שני לילות שקטים עם כמה כוסות לימונדה". כשהספר יצא, סנדרסון היה בן 26, גר לבדו בדירה שכורה בתל-אביב. על גב הספר הוא כתב על עצמו: "כשיגדל ברצונו להיות סדרן, הוא גר בדירה שכורה ומרבה לדבר על בת-ים בשנתו"(מתוך "ידיעות אחרונות")

האמת היא שהכישרון הגדול של סנדרסון כנראה תפס אותו עוד בינקות, והמזל הגדול הוא שלנו. בויקיפדיה מגדירים את סנדרסון כ"אחד מאבות הרוק הישראלי", אבל האיש והגיטרה הוא הרבה יותר מזה. שלא כמו אבות אחרים, סנדרסון מילא אותנו גם בהומור בלתי פוסק (וגם בציניות כשצריך), במסרים לחיים שלמים, בשמחה גדולה ובמקצועיות אדירה, בקריירה שמתמשכת כבר 40 שנה.

גידי

שירו של גידי גוב מפסטיבל הזמר והפזמון 1973, בתוכנייה של האירוע(מתוך "ידיעות אחרונות")

"הייתי צעיר ולעמוד לבד על הבמה ככה, זה היה מעמד ענק בזמנו, זה היה עצום", הוסיף. "הייתי היסטרי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי". מאז אותו רגע מלחיץ, גוב הפך לא רק לדמות מובילה ואחראית בלהקה - אלא בתרבות של המדינה כולה.

גידי גוב עם דני סנדרסון. מי הבוס?(צילום: צביקה טישלר )

על הבמה, באולפנים או על המסכים, קולו העמוק וסגנונו הייחודי של גוב הפכו לגדולים מהחיים, אולי אפילו קצת גדולים עלינו. וזה חלק מהקסם של המוזיקה הישראלית בכלל, ושל גוב בפרט: מצד אחד הוא נורא רחוק מאיתנו, מצד שני - יש סיכוי לא רע בכלל שנפגוש אותו במכולת.

יצחק

כינויו הקבוע הוא "צ'רצ'יל", אבל ליצחק קלפטר אפשר לקרוא גם "הקאובוי". כשחברי להקת "כוורת" עומדים בשורה אחת על הבמה, אפשר להבחין בו מיד, עומד בפינה, לפעמים אפילו עם כובע בוקרים לראשו. וכאמור, זה לא במקרה: כשהגיטרה בידיו, קלפטר אף פעם לא נופל. היא כמו אקדח במערבון ישן. קלפטר מכוון, ותמיד פוגע.

יצחק קפלטר. תמיד פוגע(צילום: חגי אהרון)

למרות שעם השנים גופו נחלש, קלפטר תמיד קם מחדש. קצת כמו הצלילים אותם הוא מנגן, במיוחד ב"כוורת" - הוא תמיד היה שם, עם הצליל המחוספס שהוא רק שלו.

יצחק קלפטר. גיטריסט נפלא(צילום: תומריקו)

רבים ניסו להגדיר את סגנונו המיוחד של הקאובוי, אך נדמה שאף אחד לא ממש הצליח. היום, רגע לפני שהוא עולה להופיע עם החברים מפעם - זה כבר לא משנה. בין אם מדובר במלודיה, בליווי או בסולו - קלפטר הוא פשוט גיטריסט נפלא.

יוני

במהלך השנים שחלפו אחרי ש"כוורת" התפרקה, רבות נכתב על מקומו של יוני רכטר בלהקה. מצד אחד, האיש בעל הכישרון הפנומנלי הפגין יכולות נגינה יוצאות דופן (כפי שניתן לשמוע, לדוגמה, בסולו הקלידים המשגע של "יוסי מה נשמע"). מצד שני, במסגרת הלהקה, לרכטר לא תמיד היה המקום לתרום את יכולות הכתיבה, ההלחנה וההפקה שלו.

ראיון עם רכטר עם צאת אלבומו הראשון, "התכוונות", ב-1979. "אני לא יודע מי הקהל שלי", אמר לעיתונאי עמוס אורן, "מה שעשיתי עד היום היה בשיתוף עם אנשים. כשקנו את התקליטים, לא יכולתי לדעת אם אני הייתי הגורם. את זה אוכל לבדוק רק אחרי שהתקליט יעשה צעדים ראשונים בשוק. האמת היא שאיני מחפש קהל מושבע. אף פעם לא רציתי להיות אליל נוער. אני רוצה שלביטוי הרגשות ולהגיון המוזיקלי שלי יהיו מאזינים. שמישהו יקבל אותם. המוזיקאים שאני מעריץ הם כאלה שרחוקים מן האלילות. האיש עם הפסנתר ששר במועדון, אומר לי הרבה יותר ממה שאומרות מסות המיליונים הבאות לחזות במופעי רוק" (מתוך "ידיעות אחרונות")

וכך, בחודשים האחרונים של הלהקה ביחד, רכטר חבר לאריק איינשטין, שהחליט לצרף אליו את הקלידן בן ה-24 וליצור ביחד את "האהבה פנים רבות לה". בראיון שנערך בעבר סיפר רכטר ל-ynet על ימיה האחרונים של "כוורת": "לא חיפשתי הצלחה מסחרית, חיפשתי ביטוי", נזכר אז, "אריק שר את השירים שלי, כוורת לא שרה את השירים שלי. אהבתי את כוורת, אבל זה לא הייתי אני, כפי שהשנים הוכיחו. פשוט רציתי לעשות את המוזיקה שלי ו'כוורת' לא קיבלה את המוזיקה שלי. והנה, אריק קיבל אותה. באופן טבעי, עם כל האהבה וההערכה שלי ל'כוורת', העבודה עם אריק היה משהו שהייתי קרוב אליו יותר באופן רגשי".

זו כאמור היתה רק טעימה. כוורת, 14 אוקטבות, האלבום עם איינשטיין, "הכבש השישה עשר", הפקת אלבום הסולו הראשון של גידי גוב ואלבום סולו ראשון, מדהים ביופיו, בשם "התכוונות". את כל אלה רכטר יצר עוד לפני שמלאו לו 29. אמנם לא הוכחנו זאת, אבל יש לנו תחושה שגם היום רכטר, שהמוזיקה חיה ונושמת בתוכו, קם מוקדם מדי בוקר, מתיישב מול התווים והפסנתר, ופשוט מנגן.

אלון

אפשר לשמוע זאת בשיר "בעינייך" - ההשראה נשפכת משם. ביצירה ה"סטינג-ית" והנוגעת שכתב, הלחין וביצע אלון אולארצ'יק, הצלילים פוגעים בכל נקודה בגוף - באוזניים, בקצות האצבעות ובעמוד השדרה. כמו אצל רכטר, גם במקרה של אלון, שהיה בסיסט ב"כוורת", היצירתיות בקעה עם גוויעתה של הלהקה, כמו אפרוח מתוך ביצה - זאת למרות שהשתתף עם סנדרסון בכתיבת שירים רבים עוד בימי פעילותה.

אלון אולארצ'יק. תמיד ילד(צילום: ירון ברנר)

הזכור מכולם הוא ככל הנראה "ילד מזדקן", הבלדה הקורעת מתוך "סיפורי פוגי" אותה אולארצ'יק כתב וסנדרסון הלחין. החברים מספרים שסנדרסון הגיע מוכן לחזרה עם השיר. קראו לו אז "פוגי מתחשמל", כיאה לסנדרסון ולהומור שפיתח. אבל אולארצ'יק לא הסכים: הוא לא חשב שהמילים המצחיקות הולמות את הלחן הדרמטי, והביא את סיפורו של הילד במילותיו החדשות. מזל שהוא עשה את זה.

הרבה שנים חלפו מאז אותו השיר, והילד הזה תמיד יהיה איתנו. כך גם אולארצ'יק - לא משנה בן כמה יהיה, כל עוד גיטרת הבס בידיו, המיקרופון מולו והעט והנייר מוכנים על שולחנו, אולארצ'יק עדיין ילד.

אפרים

פעם, חבר חובב מוזיקה מחו"ל שמע על "כוורת" ועל מקומה במוזיקה הישראלית. הוא עצר באמצע ההסבר, מופתע לגלות שהלהקה כוללת שלושה גיטריסטים - תופעה לא ממש שגרתית בעולם הרוק'נרול, בארץ או בחו"ל. אבל ככל ששמע וראה יותר, וצלל אל הדינמיקה שבין השלושה, הוא גם הבין. הוא הבין את הקסמים שהשלושה הפעילו, ביחד ולחוד, ואיך הכל נשמע היה אחרת אם אחד מהם לא היה שם.

אפרים שמיר. מצחיק להפליא ורציני להחריד(צילום: אור ברנע)

גם אפרים שמיר (שנולד בסיביר וגדל בפולין בשם פימה שמוקלר) התפרץ לחיינו בזכות הלהקה, וגם הוא מלא בניגודים. משיא הרצינות, ועד שיא הצחוק. הוא משמש כעוגן של "כוורת" - מוכשר בכל מישור מוזיקלי. הוא תמיד יהיה שם לספק מלודיות והרמוניות מקוריות מבעד למיתרי הגיטרה, לשיר מעומק הסרעפת את "סוכר בתה" שמגלגל מצחוק, ואת "שיעור מולדת" הנוגע, שיר אותו הלחין בגיל צעיר, ומאחור יותר התווספו מילותיו של עלי מוהר ז"ל.

כל כך הרבה רבדים שונים מרכיבים את אישיותו של שמיר האמיץ - אפילו היום, כשבמקביל למוזיקה, הוא אף פעם לא חושש לומר את שעל ליבו, על כל נושא שבעולם, בראיונות לתקשורת או דרך חשבון הפייסבוק שלו. הלוואי על כולם.

מאיר

אומרים שהביטלס המציאו את דמותו של המתופף הקומי. אבל יכול מאוד להיות שאם נשווה בין השניים (להבדיל מיליוני הבדלות), מקומו של מאיר פניגשטיין, או פוגי בשבילכם, משמעותי יותר מזה של רינגו. כי הרי "פוגי" זה הכל: ההרמוניה, הצחוקים, המוזיקה, הנגינה והחיים עצמם, ובצדק נדבק הכינוי ליושב מאחורי התופים עם תספורת האפרו. במהלך הזמן נדמה היה שפניגשטיין זכה לתשואות גדולות בעיקר על חוש ההומור שלו בלהקה, על ביצוע המערכונים והשירים בקולו המאנפף.

פוגי ויוני. עדיין יש מה ללמוד ממנו(צילום: עופר עמרם)

אבל בימי "כוורת", פניגשטיין הוכיח גם איזה מתופף מיוחד הוא. מספיק להקשיב ל"צפוף באוזן", שיר הנושא הפרוגרסיבי מאלבומה השני של הלהקה,

בכדי לגלות את יכולותיו - הוא מפליא במכות ומקצבים כל כך מתקדמים, בישראל הקטנה של אז.

אבל הקסם המוזיקלי והבידורי של פוגי לא נשאר איתנו, לפחות לא באופן קבוע. הוא היחידי מחברי הלהקה שפרש מהמוזיקה, עזב ללוס אנג'לס והקים את פסטיבל הקולנוע הישראלי. באיחוד בפארק הירקון ב-98', הצטרף אליו המתופף טל ברגמן כתגבורת. עכשיו 40 שנה חלפו מאז "סיפורי פוגי", ופוגי שוב חוזר אל המקלות. פוגי עוד כאן, ואפשר ללמוד ממנו המון.