שתף קטע נבחר

היית בתוכי, שזור בנפשי. ועכשיו אתה רחוק

אהבנו פעם, לא? אהבתי אותך כל כך עד שלא ידעתי יותר איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת. זרמת בדמי, בתוך עורקיי. היית קרוב לליבי ושמעת אותו פועם עם כל לחישה שלך באוזני, עם כל מגע שלך על עורי

הלוואי שיכולנו לדבר כמו פעם. הלוואי שיכולתי לספר לך הכל, כמו שיכולתי פעם, ושהדחף הטבעי לספר לך הכל היה עובר כבר. הלוואי שיכולתי לספר לך את כל מה שעבר עליי, את כל מה שקרה מאז שאני כבר לא יכולה לספר לך יותר שום דבר.

 

עוד בנושא:

אזעקת שברון לב: סימנים שאתם עומדים להיפרד

אין דבר חזק יותר מלב שבור

הכול על פרידות בפייסבוק של ערוץ יחסים  

כל החדשות בפייסבוק של ynet

 

הלוואי שיכולתי לפנות אליך כמו שהייתי יכולה פעם, כדי לשאול, להתייעץ, לשתף. חבל שאני לא יכולה להתקשר אליך. כי אם הייתי יכולה - אתה היית יודע מה לעשות. הייתי מספרת לך, ואתה היית יודע. אני לא יודעת איך תמיד ידעת, אבל איכשהו מצאת פיתרון כמעט לכל דבר, לכל שאלה ששאלתי, לכל קושי שהצגתי. ואם לא ידעת לפתור, ידעת לשתוק איתי או להיות עצוב איתי, או לצחוק איתי או לחבק אותי עד יעבור זעם.

 

 

הלוואי שיכולתי לספר לך

על הפרפרים בבטן לקראת כל השינויים המתרחשים בחיים שלי. הלוואי שיכולתי לחלוק, כי אתה הבן אדם שהכי הייתי רוצה לחלוק איתו, וכמה אירוני זה שדווקא איתך אני לא יכולה לחלוק דבר.

 

הלוואי שיכולתי לספר לך שזה עבר בשלום, שאני בסדר. הלוואי שיכולתי לספר לך על ההחלטות האחרונות שקיבלתי ועל איך הן משפיעות על המשך חיי. הלוואי שיכולתי לספר לך על הדברים הרגילים, אפילו סתם כדי לשמוע את קולך.

 

היינו קרובים פעם כל כך ויכולתי לספר לך הכל. ואני יודעת שהרבה השתנה מאז, אבל אולי יש דברים שנשארים איתך לנצח, ואולי יש הרגלים שאתה לא מצליח להיפטר מהם גם בחלוף הזמן.

 

אולי הדחף הזה, האינסטינקט הזה לרוץ אליך עם כל דבר קטן, אולי הוא כבר יותר מדי טבוע בי ואי אפשר לזרוק אותו החוצה כמו שהיית זורק משהו ישן שכבר אין לך צורך בו. פעם יכולנו לדבר על כל דבר בעולם, קטן או גדול, חשוב או סתמי, מצחיק או עצוב. יכולתי לספר לך ואתה לא היית שופט ולא צוחק עליי, היית מקשיב גם כשהיה נדמה לי שלא. היית יודע מתי אני צריכה אותך ומתי קצת מרחב, וידעת לזהות לפי גוון קולי באיזה מצב רוח אני נמצאת וכמה מהר אתה צריך להגיע.

 

אני זוכרת את הפעם ההיא

בה חיכיתי לך ליד הדלת כי כבר לא יכולתי להחזיק את הכל בפנים, ואתה רצת עד אליי ואני פסעתי לתוך החיבוק שלך בלי לומר מילה, ואתה נתת לי לבכות ולבכות עד שלא נותר דבר לבכות עליו יותר. וחיבקת אותי, חיבקת אותי כל כך חזק. ובין זרועותייך העוטפות אותי לא היה דבר שיכול לגעת בי ולפגוע, והיה לי ברור שזה המקום הבטוח ביותר עלי אדמות, ושלעולם לא אתן לך ללכת.

 

והנה אנחנו כאן. אני מעל דפי האתר, תוהה אם תשמע קולי ותזהה את מילותיי. ואתה אי שם, במרחב העולמי, ואתה כבר לא שלי, ואני לא יכולה לדבר איתך יותר ממילה אחת. במקום כל המילים הרכות שהוחלפו בינינו נשאר חלל אחד ענק ובו רק מילים רעות ופוגעות. נדמה שמצאנו דרך להאשים אחד את השנייה בכל העוולות שהתרחשו בחיינו, בכל הבחירות השגויות שעשינו, בכל מה שהיה יכול להיות ולא יהיה לנו כבר.

 

נדמה שאכזריות תפסה את מקומה של האינטימיות והרכות שחלקנו, של הקרבה שכה עמלנו עליה וכה היתה יקרה לליבנו, ואין לנו מקום יותר לומר סליחה, לומר שאנחנו יודעים שפגענו, להגיד שזה עבר ומאחורינו. לא פלא שלא הסתדרנו. שני עקשנים כמונו לא היו יכולים לחיות ביחד כשכל אחד מתבצר בעמדתו ולא יוצא ממנה עד שלא הכניע לגמרי את כל חיילי האויב.

 

לא פלא שלא יכולנו להסכים אפילו על לא להסכים, כשכל אחד מאיתנו היה חייב להוכיח לשני למה הוא הצודק ולמה הוא זה שבדרכו צריכים ללכת. רק בסוף, רק כשידענו שכבר אין מה להפסיד והקרב למעשה ניטש, רק אז נזכרנו שאנחנו יכולים להיות גם אחרים קצת, רק אז למדנו שאנחנו יכולים לעגל פינות, לקפל את הקוצים, להחזיר את החרבות לנדנן ולהרים דגל לבן.

 

איני מצטערת על כלום

מלבד על הדרך בה הכל נגמר. אומרים שאין פרידות יפות, ואני מניחה שזה נכון. אם הכל היה יפה, הרי לא היינו נפרדים מלכתחילה. אבל איני יכולה להסכין עם הדרך. איני יכולה להסכין עם כל המילים הקשות שהוחלפו בינינו אחרי שכבר לא נותר שום דבר להציל. נכון שזה נגמר, אבל פעם היינו אנחנו.

 

הייתה בינינו קרבה, אינטימיות ורוך שלא חלמנו עליהם בכלל, וחלמנו על עתיד משותף. ראינו את זה מתרחש בעיני רוחנו, קורם עור וגידים, והיינו כל כך קרובים. וגם אם בחרנו לפנות למקומות אחרים, אין בזה כדי למחוק את מה שהיינו אחד עבור השנייה.

 

אהבנו פעם, לא? אהבתי אותך כל כך שלא ידעתי יותר איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת. זרמת בדמי, בתוך עורקיי. היית קרוב לליבי ושמעת אותו פועם עם כל לחישה שלך באוזני, עם כל מגע שלך על עורי. כבר לא היית רק חלק ממני, היית בתוכי, שזור בנפשי, נכנסת לי לתוך העצמות. ואיך יכולתי לדעת אז שהפרידה ממך תהיה קשה כל כך? איך יכולתי לדעת אז שאם תלך ממני או אלך ממך, יהיה זה כאילו יד קרה פלשה לתוך חזי וקרעה מתוכו את כל מה שמצאה בדרכה? היה זה כאילו נשמתי כרגיל, אבל עכשיו אני נחנקת.

 

אמרת פעם שאתה לא נושם בלעדיי

ואני ידעתי שאתה מתכוון לזה. לא הייתי צריכה שתוכיח לי באותות ומופתים. הספיק לי המבט בעיניך, ליבך הפועם מהתרגשות, החיוך שעלה על פניך כשראית אותי, המגע המלטף של ידך, הרוך בו נגעת בי. האם ידעת שכה אהבתי אותך? האם ידעת שהיית הכל בשבילי? ואם תקרא את מילותיי – האם הן יצליחו לגעת בך כמו שהיו מצליחות פעם, או שכבר הלכת רחוק מדי בשביל לזכור מי אני ומה הייתי עבורך?

 

הלוואי שיכולנו לדבר כמו פעם. הלוואי שהייתי יכולה להתקשר ולהגיד היי, זו אני. היינו נפגשים והיית יושב מולי, ואני הייתי מקשקשת כמו תמיד כשאני מתרגשת, ואתה היית מחייך לעצמך כי אתה מכיר אותי, ולא היית אומר כלום. והייתי מספרת לך. הייתי מספרת לך כמה חסרה לי החברות שלנו, וכמה מורגש חוסר הנוכחות שלך בחיי. הייתי מספרת לך שאני מתגעגעת אליך, שהעולם שלי קטן יותר מאז שאתה לא בתוכו, שאני עדיין חולמת עליך לפעמים ועדיין לוחשת את שמך.

 

הייתי מספרת לך שהעזיבה שלך את חיי נתנה פתח לרוחות חדשות לנשב בגבי, אך גם הביאה איתה מחיר יקר שעליי לשלם. כי לא ידעתי שכך יהיה. לא ידעתי שכל כך אתגעגע, שכה תחסר לי, שכה יהיה חשוב לי שתדע, שכה ארצה לספר דווקא כשאתה הכי לא רוצה או לא מוכן לשמוע. לא ידעתי שזה ירגיש שאיבדתי את המצפן שלי ועכשיו אני לא יודעת באיזה כיוון להתקדם, לא ידעתי שזה ירגיש כאילו הקרקע נשמטה מתחת לרגליי.

 

 

חשבתי שאהיה חזקה ולא אראה דבר

שאשמור את הקלפים קרוב לחזה, אך נראה שבמשחק הזה אתה טוב בהרבה ממני ואני זו שנשברת לבסוף ומודה – אתה חסר ואני מתגעגעת. אין בי רצון להחזיר את הגלגל לאחור. מה שהיה אינו יכול לא להיות ואין טעם לבכות על מה שאיני יכולה לשנות עוד. בכוחי להשפיע רק על מה שעוד לא היה.

 

הלוואי שיכולתי לספר לך את כל זה. הלוואי שיכולתי לספר לך הכל. הלוואי שמילותיי היו מוצאות אותך וחודרות מבעד להגנות שלך, כמו שפעם הן יכלו. הלוואי שיכולת להבין כמו שפעם הבנת מיד. הלוואי שתקרא את מילותיי בלי שיפוט וכעס, בלי לצעוק ולהתרגז, בלי להאשים ולבעוט כל זיכרון שלי החוצה.

 

הלוואי שהייתי יכולה להוציא כל טעם נפגם, כל רמז לארס ולרעל שהיו מנת חלקנו במילים האחרונות שעוד החלפנו בינינו, הלוואי שיכולתי להציל את מה שעוד היה להציל, ולפחות לסגור מעגל. הלוואי שהייתי יכולה לספר לך הכל, כמו שפעם סיפרתי. הלוואי שאוכל לספר לך פעם.

 

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים