"אליס": סרט נשי שומר נגיעה
בסרטה הראשון, הבמאית דנה גולדברג משרטטת קווים לדמותה של אשת משפחה בעיצומו של משבר אישי. אמפתיה קשה למצוא פה, גם לא קיצוניות או רגשנות. "אליס" משקיף על גיבורותיו מרחוק, רק קצת חבל שגם משם אפשר להבחין בקלישאות שבו
"אליס" הוא סרט על אישה בורגנית במצוקה. כבר ראינו סרטים דוגמתו, למין "אישה תחת השפעה" של ג'ון קאסאווטס ועד "עלי: פחד אוכל את הנשמה" של ריינר ורנר פסבינדר. הוא מבוים בחספוס ריאליסטי שמזכיר את עבודותיהם של האחים הבלגים דארדן, ונחקק בזכות דיוקנה הקשוח המחפה על פגיעות וכמיהה לאהבה של השחקנית הראשית בו, אילנית בן יעקב.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
לעיתים נדמה "אליס" כתרגיל תיאורטי. כך, למשל, איננו יודעים דבר על הגיבורה שלו למעט העובדה שחוותה בעבר התמוטטות עצבים, ושבעקבותיה איבדה כל קשר רגשי עם בעלה (חיים זנאתי) ובנה (איתי נוה). היא עובדת כאחראית לילה בפנימייה לנערות ממשפחות מצוקה, וחווה רגעים קטנים של חסד בחברת מאהב (עמוס שוב) שמגיע לבקרה מדי פעם בלילות. היא גם מעורבת בחייהן של שתיים מהנערות - ורד (נטע בר רפאל) ונטע (דריה שיזף) שהקשר האלים ביניהן צופן גם מימד לסבי חבוי.
אנו מבינים שאליס מבקשת לברוח מהמערכת הבורגנית-פטריארכלית שמשעבדת אותה. הבחירה שלה לעבוד בלילות נובעת מרצונה לשהות כמה שפחות בחברת בעלה ובנה שמייצגים מבחינתה את המערכת הזו. הנערות במצוקה שהיא אחראית עליהן בפנימייה משקפות, במידה רבה, את מצוקתה שלה עצמה. בה בעת, היא כמו עיוורת לעובדה שהמאהב הנשוי שנוכח בחייה (בהמשך מתברר אף שהרתה לו) מייצג למעשה אותה מערכת שממנה היא מנסה להשתחרר.
במילים אחרות, "אליס" מספק לנו תצפית על דמות שאיננו יכולים, ואולי גם איננו אמורים, להזדהות עמה. הגיבורה של גולדברג חווה דיכאון קליני וקיומי, והתסריטאית-במאית אינה חשה כלפיה אמפטיה או רחמים. נדמה אפילו שגולדברג כועסת על הגיבורה שלה, על בחירותיה בחיים, ועל העובדה שמעולם לא מימשה את עצמה.
מבחינה זו, יש משהו בסרט שמזכיר את "ולקחת לך אישה" של רונית ושלומי אלקבץ, שאף הוא עוסק באישה בקריסה. אך הסרט ההוא מיקם את ההתמוטטות הזו בהקשר רחב יותר - מסורתי, עדתי ופטריארכאלי, בעוד "אליס" משרטט הוויה נפשית שאינה חורגת מעבר להקשר המיידי שלה.
העובדה הזו הופכת את "אליס" לסרט שמתבונן באופן מרוחק בגיבורה שלו. היצמדותו הכמעט מוחלטת לפרספקטיבה שלה הופכת את הדמויות האחרות בחייה, בראשן בעלה ובנה, לשוליות ואף מיותרות - כפי שהן בעבורה. זוהי, ללא ספק, בחירה מעניינת שמותירה את הצופה עם דמות ראשית שמבקשת לדחות אף אותו, הצופה, מבלי לעורר כאמור שמץ של הבנה או רצון להתקרב אליה. זו גם הסיבה שהסרט פועל, כמצוין, ברובד תיאורטי-אנליטי ופחות, אם בכלל, רגשי.
אפשר לטעון כלפי הסרט, שאין בו מידה של קיצוניות שהיתה הופכת אותו ליצירה מאתגרת באמת. לעיתים הוא גולש לקלישאות של מצוקה נשית, מבלי להפגין שמץ של מודעות להן - אחרי הכל, כמה פעמים ראינו אישה בוכייה במכוניתה, בלילה גשום, תוהה בינה לבין עצמה מה עליה לעשות עכשיו? התוצאה היא, ש"אליס" אינו מצטבר לכדי חוויה בעלת עוצמה של ממש, אף כי במהלך הצפייה בו קשה להסיר את העיניים מפניה האקספרסיביות של בן יעקב.
עדיין, גולדברג - כמו הגר בן אשר ("הנותנת"), הדר פרידליך ("עמק תפארת"), רוני קידר ("ג'ו+בל") ומאיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה") - מייצגת דור חדש של יוצרות סרטים, שכל אחת מהן בדרכה ובסגנונה מפתחת ומשכללת את השיח הקולנועי הנשי בארץ. מבחינה זו, "אליס", חרף מגבלותיו, הוא יצירת ביכורים צנועה וראויה להערכה שמעוררת סקרנות לגבי ההמשך.
