הקול הנשי שכמעט ואינו נשמע
החברה המערבית התרגלה לראות בנשים המוסלמיות לובשות הרעלה או הבורקה, נשים מדוכאות שיש "להציל" מכבלי העולם הישן. הסרט "אבן הסבלנות" מראה ששחרור נשי אינו תלוי בחבישה או הסרה של כיסוי ראש כזה או אחר, כי אם ביצירת התנגדות
דמיינו לעצמכן שאתן חיות באפגניסטן: הנוף צחיח והררי, בתי המחיה הרעועים עומדים תלושים ופזורים על צוקי ההרים, והרחוב שוקק חיים, סואן והומה אדם, בעלי חיים ותנועה. מבט על עוברי האורח חושף תזזיות בד צבעוניות ואנושיות הנעות בהליכה מהירה, או ישובות לצידי המדרכה עם יד מושטת קדימה. "תזזיות הבד הצבעוניות הללו" הן בכלל נשים, אשר מכוסות מראש ועד כף רגל בבד דהוי.
עוד בנושא:
אני פמיניסטית וזה לא אומר שאסור לי להיות נשית
האם נשים מאושרות יותר בחייהן בעקבות השחרור?
הכול על יחסי גברים-נשים בפייסבוק של ערוץ יחסים
כבר בתחילת הסרט "אבן הסבלנות", מוזמן הצופה אל חדוות הדימוי אשר לבישת הבורקה יוצרת. כך, מתוודים הצופים אל גיבורת הסרט, השחקנית גולשיפטה פרהאני, כשהיא יוצאת לרחוב והופכת בשנייה אחת את חזותה המהממת ביופייה אל גוש אחיד של בד מרוט. רגע זה נחרט בעיני הצופה והופך למסר המהדהד של הסרט - המעטפת החיצונית אשר מספקת הבורקה אינה יכולים להעיד על קרביה של האישה שלובשת אותה.
בין עולם ישן לחדש
ספרות רבה, פופולארית ומחקרית כאחד, הוקדשה לדיון אודות הדיכוי שכיסויים דוגמת הבורקה והרעלה מקיימים עבור נשים במדינות מוסלמיות.
במקביל לספרות זו וכתגובה אליהם, ניצבת ספרות פוסט-קולוניאליסטית אשר מבקשת להעביר את הדגש דווקא לנקודת התצפית המערבית - זו שמתבוננת בצקצוק ברעלה של האישה המוסלמית, ותופסת אותה כביטוי המובהק לדיכוי ולמחיקה של האישה מהספירה הציבורית.
זאת ועוד, תחת ההגמוניה של התקשורת המערבית, הרעלה מתפקדת כייצוג המובהק עבור הזרות והאחרות של המזרח, לעתים התירוץ המושלם עבור חברות מערביות "לשחרר" את תושבי מדינות אלו מ"העולם הישן", כפי שהוא מצטייר בעיניהן.
סרטו של עתיק רחימי, המבוסס על ספרו רב המכר "אבן הסבלנות" (2010), משתמש במוטיב הרעלה באופן מזרחני ומודע לעצמו. השימוש ב"שיח הרעלה" - מטרתו הן להאיר את הצופים מתפיסות אירופצנטריות, ובו זמנית להטעין משמעות מחודשת למעמדה של האישה המוסלמית בחברה המסורתית.
ראיונות עם נשים בחברות מוסלמיות העידו שהרעלה מהווה עבורן פעמים רבות אפשרות לביטוי פוליטי, כמו גם שחרור מהמבט הגברי המחפיץ. מבחינתן, חבישת הבורקה מהווה בחירה מודעת ולא דבר אשר נכפה עליהן, שכן היא מאפשרת להן את הכניסה לעולם שבו האפשרויות בו פחות מוגבלות משם היותן נשים.
באופן דומה, הסרט "אבן הסבלנות" מזמן את הצופה לעולם נרחב של אפשרויות קיומיות עבור נשים בחברות מסורתיות, ומעניק הצצה הרבה יותר עמוקה לעולמן, ממה שנוכל לראות בכל סיקור חיצוני של התקשורת המערבית.
אבן הסבלנות
הסרט עצמו מתרחש בכפר הקטן בו חיה הגיבורה עם בעלה ושתי בנותיה. הכפר שבוי במלחמה, כאשר תושבי הכפר כולו עזבו את האזור ורק האישה הצעירה נותרת בכפר לטפל בבעלה המבוגר והפצוע, אשר ננטש על ידי כל יתר מכריו ובני משפחתו. האיש שוכב ימים ארוכים ללא תנועה או מצמוץ, ומצבו מותיר את האישה חסרת אונים מולו. מתוך ייאוש, מתחילה האישה לדבר אל בעלה ולנהל עמו שיחות ארוכות ומשמעותיות, אף יותר משניהלה עמו כאשר היה במודעות.
בעלה הופך עבורה ל"אבן הסבלנות" - האגדה הפרסית העתיקה מספרת שבפני "אבן הסבלנות" היה ניתן להתוודות על הכל: על הצרות, הכלימות והחששות. יום אחד, כאשר לא תוכל האבן לספוג יותר את צער הסודות, היא תתנפץ לרסיסים ותחל אחרית הימים.
בתחילת הסרט ממלמלת לעצמה האישה "אתה פצוע אך זאת אני שסובלת". ואכן, נדמה לרוב שנשים בתרבויות מסורתיות אלו, הן לעולם הקורבנות של מערכות היחסים: הן אלו אשר נושאות את עול הילודה וגידול הילדים, לצד עול הציווי לעמוד בפני מרותו של הבעל והחברה. כך קורה שרק כשהגבר מצוי במצב של קורבנות ומסכנות, נפתח עבור האישה צוהר לשפוך את תסכוליה בפניו, מה שסביר שלא הייתה עושה לולא הפציעה.
תוך כדי הטיפול והמסירות האלטרואיסטית שמפגינה האישה, חל היפוך ביוצרות: האישה הצייתנית הופכת לפועלת המכתיבה את הטקסט ואת הדיבור, ואילו הבעל, הלוחם הגיבור, מאבד את היכולת האקטיבית לפעול ולהגיב לעולם והופך ליצור פאסיבי שכל קיומו תלוי בחסדיה של האישה.
ההתעוררות העצמאית אשר מתעוררת בגיבורה הודות לפעולת הדיבור (פעולה משמעותית שבפני עצמה מסוגלת להוליד ולחרב עולמות בו זמנית), מתנהלת לצד שיח ישיר אל מול ספר הקוראן, אשר בכל עת שבו הגיבורה חושפת סוד עמוק יותר, היא נזעקת לקראתו לשם חיפוש אישור שמימי עבור מילותיה.
שיח ההתנגדות
כאמור, בכוחן של מילים ליצור ולייצר מציאות. וכך, בצורה זו, עזות הגיבורה אל מול בעלה הופכת לא רק להתנגדות מילולית אלא להתנגדות מעשית של ממש: בין אם בעלה שומע או אם לאו, פעולת הדיבור היא שמזכה את הגיבורה בתודעה מתחזקת ומתגברת בה היא מתבוננת על עצמה כאישה שחיה בחברה שבה אין לנשים אפשרות לעורר תהליך דיאלקטי עם עצמן ועם חייהן אל מול המין הגברי.
אט אט חושפת הגיבורה בפני קהל הצופים ואוזניו הסבילות של בעלה, את סיפורי ההתנגדות שלה ושל הנשים סביבה. סיפוריה הם קריאות תיגר על מעמדה במערכת יחסים בלתי שוויונית עם גבר מבוגר, אשר במשך עשר שנות נישואיהם לא דיבר עמה מעולם. היא אינה מחבלת רק ביחסי הכוחות ביניהם, אלא מלגלגת על הסדר חברתי כאשר אינה מהססת להעביר ביקורת על דמויות גבריות נוספות בחייה כמו האב. באופן כמעט מתבקש, האישה הצעירה מסוגלת לכונן לעצמה זהות, רק כאשר המגדיר של זהותה שוכב דומם לצידה.
כך, על אף ההבדלים הברורים בין מעמד האישה בחברות מערביות אל מול מעמדן של נשים בחברות המזרח (אם הנני מחויבת להתייחס אליהן כמקשה אחת), נדמה שנשות העולם המערבי והמזרחי חולקות הרבה מאד מן המשותף, ובראש ובראשונה – את הקיום בחברה גברית רחבה, שבה הן מתפקדות כחלק מן השלם, מה שנקרא: "עזר כנגדו".
כוונתי היא שבעוד האישה מקיימת חלק אחד מסך חלקיו של עולמו של הגבר, הגבר מקיים בעולמה של האישה, ברוב המקרים, את השלם כולו. בדומה לנשים רבות, גם אני נמצאת על התפר שבין הגשמה ומימוש עצמי לבין הרצון האנושי לחוות זוגיות ולהקים בית ומשפחה, ללא וויתור וכניעה על זהותי.
גיבורת הסרט, לצד הנשים סביבה, היוותה עבורי מקור להשראה משום שהדגימה בפני כיצד בחברות התובעניות והפטריארכאליות ביותר, נשים עדיין מסוגלות לשמור על זהותן כל עוד הן מוכיחות התנגדות פסיבית ואקטיבית כאחת.
בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
