שתף קטע נבחר

לפרז מגרעין גם את ישראל

האם ישראל עשתה הכול לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית? מתברר שלא

במלאת 68 שנה להטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, תוכנית הגרעין האיראנית היא הסוגייה הביטחונית המרכזית שניצבת בפני ישראל. מה מצבנו? ככה-ככה: תדמיתו המתונה של נשיא איראן החדש מקטינה משמעותית את הסיכויים שישראל תוכל לתקוף, ואיראן כמעט השלימה את פיתוח יכולתה הגרעינית. לאחר השקעת הון עתק באופציית התקיפה, מי שיתממשו כנראה הם תסריטי הבלהות "מאזן אימה" ו"מרוץ חימוש אזורי".

 

כיצד הגענו עד הלום? לכאורה, לא היה מה לעשות: קיימות רק שתי חלופות - או פצצה איראנית, או הפצצה ישראלית. ישראל אמנם בחרה בהפצצה, אבל ככל הנראה תקבל פצצה. וזה היה צפוי. מדוע? ראשית, בשל הצורך לגייס את העולם ולמצות את מהלך הסנקציות. הסנקציות מעכבות פעולה צבאית שכן צריך לתת להן סיכוי - ולכן תמיד נדמה שמוקדם מדי לתקוף, עד שבסופו של דבר מאוחר מדי. שנית, תקיפה מסכנת את ישראל ואת האזור כולו, ולכן יש לה מתנגדים רבי-עוצמה מבית ומחוץ. שלישית, אפילו אם ההפצצה תצא לפועל, ספק אם תצליח למנוע לאורך זמן את הגרעין האיראני.

 

עוד בערוץ הדעות

אין קיפוח, יש ויכוח / אבי שושן

מה לביבי ולמסי? / איתן כבל

 

אם כך, מדוע בחרה ישראל במדיניות כה יקרה ומועדת לכישלון? שוב נדמה שהתשובה ברורה: האלטרנטיבה היא מאזן אימה גרעיני מול משטר עוין ורדיקלי וסכנת התפשטות הגרעין הלאה. אף שסיכויי "אופציית התקיפה" קלושים, ניתן היה לשאול אם לא נכון היה לנסות לממשה, שכן צריך לנסות הכול כדי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית.

 

אולם התשובה שקרית. מתברר ש" לנסות הכול כדי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית" לא באמת כולל לנסות הכול. החלופה הסבירה והמתבקשת לא כלולה: יוזמה מדינית לפירוז גרעיני. כמובן שאין זה פתרון פלא - אי אפשר להבטיח מראש שנגיע להסדרים מספקים, והמחיר הוא ויתור על יכולתנו הגרעינית והסתמכות על כוח קונבנציונלי ואולי על מטריה גרעינית אמריקנית. אבל לפני שפוטרים את הרעיון בזלזול, כדאי לזכור שגם הפצצה אינה פתרון פלא, וגם פצצה איראנית היא לא שמחה גדולה.

 

ההתעלמות מפירוז אינה מקרית. מאז אמצע שנות ה-90 הלכה והתגבשה בישראל דוקטרינת ה"וילה בג'ונגל": אין פרטנר, "לא" ליוזמת השלום הערבית, ובלעדיות גרעינית בכל מחיר. את הקשר בין מרכיבי הדוקטרינה הבהיר מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, ד"ר שאול חורב, בהסבירו את סירובה של ישראל להשתתף בוועידה לפירוז אזורי: "פירוז גרעיני במזרח התיכון, לפי עמדת ישראל, ייתכן רק לאחר כינון יחסי שלום ואמון בין מדינות האזור".

 

אבל ישראל לא מקדמת "יחסי שלום ואמון בין מדינות האזור" שכן לשם כך צריך לסיים את הכיבוש, וישראל מתעקשת על המשך הכיבוש - גם במחיר ההיתקעות בברירה העגומה שבין פצצה להפצצה. השילוב של הסתמכות בלעדית על כוח ושל ההתמכרות לכיבוש, מעמיד את ישראל בפני שוקת ביטחונית-קיומית שבורה.

 

ייתכן שנתניהו הסכים לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים בכוונה להגיע להבנה עם האמריקנים: תקיפה באיראן תמורת משא ומתן. ייתכן גם שהמשא ומתן נועד ליצור מראית-עין כדי להדוף לחצים אמריקניים או אירופיים בנושא הפלסטיני. כך או כך, זו גם ההזדמנות האחרונה להשתחרר מדוקטרינת ה"וילה בג'ונגל" - לחתור בנחישות לסיום הכיבוש, להשיב בחיוב ליוזמה הערבית, ולהוביל יוזמה לפירוז אזורי - לפני שחלון ההזדמנויות נסגר ולפני שאיראן תצטרף למועדון הגרעיני.

 

ד"ר יובל אילון, חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: AFP
הכור בדימונה
צילום: AFP
צילום: ע. אילון
יובל אילון
צילום: ע. אילון
מומלצים