סוד ההצלחה של שלומי סרנגה
בזמן שהקולגות מסתובבים עם פמליה ופותחים קופות בקיסריה, שלומי סרנגה שומר על הקהל ועל האמת שלו - והופך לאמן הכי איכותי בז'אנר. וגם: ריימונד אבוקסיס במופע משותף עם פנחס כהן, גל סינואני מגשים את החלום של אבא אבי - והקליפ החדש של קובי פרץ בבכורה. חדש במזרחית
עוד על מוזיקה מזרחית ב-ynet:
- שיט שמקליטים במזרחית
אני אוהב אותו כי הוא החזיר לי בשבוע שעבר את האהבה למוזיקה שקצת הלכה ממני בשנים האחרונות. באופן ספונטני הלכתי למופע שלו "שוברים צלחות עם שלומי סרנגה" שהתקיים בזאפה הרצליה ואני חייב להודות שמזמן לא נהניתי ככה ממופע מוזיקלי שהיה כל מה שאין במוזיקה המזרחית: שמח אבל לא מתיש, טבעי ולא מתאמץ, צנוע אבל סופר מכובד.
למעלה משעתיים היה סרנגה על הבמה ובאותו זמן נדמה היה שאנחנו לא באמצע קניון עודפים בהרצליה, בו ממוקם סניף "זאפה" המקומי, אלא - וסליחה על הקלישאה המתבקשת - בטברנה אי שם באחד האיים של יוון. מהרגע שסרנגה עלה על הבמה ועד לפינאלה - הקהל היה שלו. אנשים רקדו על הכיסאות, עמדו על השולחנות, במעברים ואחד המעריצים אפילו עלה אל לבמה בהזמנתו ורקד את הריקוד המסורתי מול כולם.
את חלקם סרנגה זיהה בשם, עם הנשים הוא התנשק, עם הגברים התחבק. קהל של בני 35 ומעלה שסיימו את הניקיונות של שבת, העמידו סירים על האש ויצאו ליהנות. חבורות שלמות, חלקם בני 60, שגדלו בישראל של ימי אריס סאן, ועכשיו סרנגה הוא התזכורת עבורם לילדות נשכחת. הם רואים בו בן, שריד לתרבות מפוארת, חבר. אולי זה בגלל שהוא נגיש לקהל שלו כמו אף אמן אחר: לא כמעריצים, לא מלמעלה אלא בגובה העיניים - והם כבר שנים איתו. מימי הריבועים המפורסמים ועד היום, כשהוא אוטוטו בן 40 וכבר עם כרס קטנה.
המופע הזה הולך לרוץ עוד מספר פעמים אחרי החגים אז קבלו טיפ ממני: קחו צהריים של שישי ולכו למופע. ההנאה מובטחת.
זמרי המלוכה
לפני ארבע שנים כשעשיתי טיול שורשים במרוקו, לא יכולתי שלא לשים לב לתמונות של זמר בשם פנחס כהן, המודיעות על הופעותיו הקרובות. כשחזרתי ארצה, שאלתי את אבא שלי מי זה אותו כהן, והוא ענה לי שמדובר בגרסה הגברית לריימונד אבוקסיס.
כהן הוא דוגמא ליחסים הטובים ששוררים עד היום בין יהודי מרוקו לתושבים המוסלמים המקומיים. בהופעותיו הוא נוהג לבצע קלאסיקות של גדולי השירה המרוקאית כמו סלים הללי, וסמי אלמגריבי. הוא מופיע במועדונים המפורסמים במדינה, נחשב למומחה למוזיקה השעבית (העממית) המרוקנית והוא אורח קבוע בתוכניות המוזיקה בערוצי הטלוויזיה המרוקאית.
כעת, מתרחש מפגש פסגה בין כהן ואסקסיס, כששתי האגדות של העדה מתאחדות לסדרת מופעים שיעלו כאן החל מ-28 בספטמבר במשכן לאומנויות הבמה באשדוד - והם מסע שיעבור בישראל כולה. האיחוד בין השניים אולי לא מושך את התקשורת המקומית כמו זה של מרגול וזהבה בן, אבל עבור ילדי מרוקו שהמסורת והצלילים הקלאסיים של המוזיקה האנדלוסית היא חלק מהם, מדובר בבשורה אומנותית מרגשת, המביאה איתה זיכרונות מבית אבא.
גל בצל האבא
אפרופו אבא. יש נסיכים במוזיקה הישראלית. בן ארצי, אביהו שבת ושיר לוי הם המפורסמים בהם. הם פרצו בזכות הייחוס שלהם אבל הצליחו בסופו של דבר רק בזכות הכישרון. הגיע הזמן לעוד אחד: גל סינואני. אבא שלו, אבי, מעולם לא היה כוכב ענק, אבל הוא תמיד הצליח להישאר רלוונטי בז'אנר המזרחי - לעשות קצת הופעות, להוציא שירים מדי פעם, להיות חתום על מחרוזת "כוכבי מרום" ("אישה בונה אישה הורסת", ו"נשבע לך לא בוגד") שהיא מבחינת פריט חובה בכל אירוע ומספקת לו עבודה עד היום.
אני מאמין בגל. הוא ילד יפה עם קול נעים ואישיות חביבה בצורה יוצאת דופן. רואים שגדל לצד אבא שראה את הז'אנר גם בימים הקשים שלו - ולכן הוא צנוע יותר ולא מתלהב כמו אלה שזוכים לפריצה בין לילה.
בימים אלה הוא מסיים לעבוד על אלבום פרי עטו. הסגנון מזרחי חפלאי, כפיים בלי בושה אבל לא באופן מבזה או כגימיק. בשתי מילים: שירי עבודה. אני חושב שהוא עדיין לא פורץ כי הוא לא באמת מעריך את עצמו או שהוא ראה את הדרך הקשה שעבר אביו במוזיקה ונרתע. עם יחסי ציבור טובים, עבודה בצורה מסודרת, השקעה בהפקה ושיווק נכון, הוא עוד יעשה זאת ויגרום לאביו לתחושת גאווה גדולה.
פרץ לקינוח
נקנח עם בונוס מיוחד והוא בכורה לקליפ החדש של קובי פרץ לשיר "איזה לילה" שחותם את השנה המוזיקלית המוצלחת שלו. פרץ הוא האמן המצליח ביותר בקיץ הנוכחי, אחרי גולן: "סה לה וי" שלו הוא הלהיט של העונה, הקליפ ל"קיץ בא" שיצא אחריו מוקרן ללא הרף בערוצי המוזיקה והסינגל הנוכחי הוא שיר קלאסי לאירועים.
בכך מוכיח פרץ דבר אחד ברור: אסור להספיד ולקבור קריירה של אמן מצליח. במדור הקודם סיפר כאן מושיק עפיה שלכל קריירה יש תנודות. פעם למעלה ופעם למטה. עפיה יכול להסתכל עכשיו על פרץ, לחייך ולומר לעצמו - "יהיה בסדר".
