לאחרונה הסקס איתו עושה לי בחילה

"שמעי קטע", אמרתי לפני שנה לחברה הכי טובה שלי. "בזמן האחרון אחרי שאנחנו עושים סקס יש לי בחילה נוראית!". - "את אוכלת משהו לפני? מנסה תנוחות חדשות?" שאלה. "לא, ממש לא..." עניתי והפניתי אליה זוג עיניים אומללות וקוראות לעזרה. רק שנה אחרי זה הבנתי שהגוף שלי הקדים להבין את מה שהמוח איחר להפנים - כבר לא אהבתי אותו.

עוד בנושא:

כל החיים שלו היו בחילה אחת גדולה

נגעלת בקלות? כנראה שאת לא מגורה מינית

מדברים על זוגיות בפייסבוק שלנו  

הכרנו בטיול למזרח, וממש כמו בסרטים נפגשנו במקרה באותם המקומות עד שהחלטנו לאחד כוחות ולטייל ביחד. טיילנו והתנשקנו מול השקיעות הכי יפות, חיכינו האחד לשנייה בשדה התעופה כשחידשנו ויזות במדינות זרות, וכתבנו פתקים עם אינסוף מילים נהדרות. לאט לאט גם הפסקנו להתבייש וידענו זה על זו את כל הסודות.

כשאלוהים צוחק

חזרתי לארץ קצת אחריו. הוא קיבל אותי בשדה תעופה והפגשנו בין המשפחות. כעבור כמה שנים עברנו לגור ביחד, אפילו גידלנו שני חתולים משותפים. היינו כמו כל הזוגות, היינו סוג של נשואים. והוא? הוא מעולם לא פגע בי. למעשה, הוא תמיד היה שם בשבילי - מחבק, עוזר, מקשיב.

ובכל זאת, משהו בי השתנה עד שלא יכולתי לסבול שום דבר בו. לא את הזווית העקומה בה שתה מהפחית, לא את ה"יהיה בסדר" הקלישאתי שלו שעשה הכול חוץ מלהרגיע. אפילו הליטוף שלו, שפעם כל כך אהבתי, הפסיק להרשים אותי.

שבוע אחרי שהחלטתי סופית שאני רוצה להיפרד (אחרי ארבע וחצי שנים של זוגיות), אלוהים החליט להתערב. אין שום סיבה אחרת שיכולה להסביר את האירוע הכל כך חריג שארע פתאום: אבא שלו התעלף ושקע בתרדמת. "התפרצות מפרצת במוח", אמר ביובש הרופא לאשה שמיררה מולו בבכי.

"אבא קום" היו שתי המילים היחידות ששמעתי במשך כל אותם חודשים ארוכים בבית החולים. עצמתי נפשית אוזניים ועיניים. הייתי מנותקת בדיוק כמו בסיפורים על בודהה. ישבתי במסדרונות אפופי האקונומיקה והשיעולים עם אוזניים פתוחות ועיניים פעורות. לא ידעתי איך להכיל את האסון, לא יכולתי להיות שם יותר וזו הייתה הדרך היחידה שלי לברוח.

אני רוצה להיפרד

אז, בבית החולים, הייתי ולא הייתי. שם, ליד בן הזוג שלי, ליד המשפחה שלו וליד הגוף הנושם של אבא שלו חייתי רק בקושי. לא העזתי לבכות, גם לא הרגשתי צורך לבכות. הייתי חייבת להישאר חזקה בשבילו, בשביל כולם שם ובעיקר בשביל עצמי.

נשארנו ביחד גם קצת אחרי שאביו נפטר. אי אפשר היה לפגוע בו במצב הזה. שנאתי את עצמי על שאני לא אוהבת אותו יותר, שנאתי את עצמי על זה שאני איתו רק מתוך רחמים. ולאורך כל התקופה הזאת היא ליוותה אותי, תחושת הבחילה העזה. ולפעמים היה לי מאד קשה להצניע אותה.

כך קרה שהתנהגתי אליו בחוסר סבלנות, צעקתי והתעצבנתי בלי שום סיבה, השארתי לו סימנים בכל מקום עד שדיברנו על זה. עד שאמרתי לו שאני רוצה להיפרד. "את יודעת מה, אם אני אוהב אותך באמת, אני צריך לשחרר אותך", הוא אמר לי רגע לפני שנערמו ארגזי הזיכרונות והובלו למקום אחר.

עד היום זה הדבר הכי רומנטי שאי פעם מישהו אמר לי. אחרי חמש וחצי שנים ביחד איתו, מצאתי את עצמי סופסוף לבד בדירה הריקה, מקשיבה לגוף ומרשה לעצמי להקיא דמעות של סוף אהבה.

מה דעתכם על הטור? כתבו לנו בפייסבוק של יחסים ואולי נפרסם את תגובתכם בערוץ