"סוף": משפילים את עצמם, מצחיקים אותנו
סת' רוגן, ג'יימס פרנקו, ג'ונה היל, ג'יי ברושל, דני מקברייד וקרייג רובינסון מתכנסים בקומדיה "סוף" לחינגה של סמים, בדיחות גסות, וירידות הדדיות. הנכונות להחדיר לעלילה את השחקנים "כפי שהם במציאות" מגבירה את האפקט ההומוריסטי. תנו לזה קצת זמן, וזה יהפוך לסרט פולחן לצפייה ביתית
"סוף" ("This Is the End") אולטרה-מטא-קומדיה שנדמית כמו נקודת הסיום והמיצוי של קומדיות סטלנים שגיבוריהן הם גברים-ילדים. הטיפוסים הלא בוגרים וחסרי האחריות מוצבים מול האירוע המשמעותי ביותר - חורבן המין האנושי באפוקליפסה נוצרית-פונדמנטליסטית.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסרט הקצר צולם זמן קצר לאחר סיום ההפקה של "הדייט שתקע אותי" - הצלחתם הגדולה הראשונה. שבע שנים מאוחר יותר, תשע דקות, 3,000 דולר ושתי דמויות, הפכו לפיצ'ר בתקציב של למעלה מ-30 מיליון דולר. התפתחות הבדיחה האינטימית והפרטית משקפת את התפתחות הקריירות ומאפשרת לצופים להרגיש שגם הם שותפים ותיקים.
לשני השחקנים בסרט הקצר (רוגן וג'יי ברושל) הצטרפו עוד ארבעה: ג'יימס פרנקו, דני מקברייד, ג'ונה היל וקרייג רובינסון. כולם שיתפו בעבר פעולה עם רוגן, בדרך כלל ביותר מסרט אחד ועם לפחות עוד אחד מהחבורה. זהו המעגל החברתי של רוגן שהותיקים בחבריו משתייכים לתקופת הסדרה "Freaks and Geeks".
כל השחקנים המופיעים ב"סוף" נושאים את שמותיהם האמיתיים, ומגלמים את "עצמם", כפי שנדמה לנו שאנו מכירים אותם. דמויות אלו אינן שונות מאלו שהופיעו בסרטיהם, ולכן כל המוטיבים המוכרים נמצאים: צריכה מאסיבית של סמים קלים, שפה מטונפת ואינפנטיליות גברית עם הד הומו-ארוטי. התוספת הייחודית לסרט היא נקם ושילם וחרון אף אלוהי.
סוף העולם זו תמיד התחלה חדשה של חברות
ג'יי ברושל מגיע ללוס אנג'לס כדי לבלות זמן עם חברו הטוב והמצליח הרבה יותר סת' רוגן. התוכנית כוללת בעיקר גראס ומשחקי מחשב. רוגן, שקצת התקלקל בגלל ההצלחה, סוחב את ג'יי למסיבת חנוכת הבית החדש של ג'יימס פרנקו. סיפור המסגרת המודע לעצמו, והמגוחך במודע לאור חורבן האנושות שעומד להתחיל, עוסק בשאלת יכולתם של ג'יי וסת' לחזור ולהיות חברים קרובים כשהיו בעבר.
רוב הבדיחות תואמות את הדימוי של השחקנים, אבל הופכות אותם למושא ללעג. הדינמיקה היא כמו סוג של "Roast" - אותה מסורת אמריקאית, שבה מתבצעת מחווה לאדם באמצעות איסוף חבריו ומכריו למפגן עלבונות וירידות. כאן כולם חוטפים, לא רק במה שאומרים עליהם, אלא גם בדרך בה הם מוצגים. יותר מכך, זהו "Roast" במשמעותו המקורית - סכנת צלייה באש הגיהינום.
כל אחד מהמשתתפים זוכה לבדיחות על חשבון הפרסונה הקולנועית והציבורית. עבור הצופים יש כאן הצגה פמיליארית המערבת השפלה והאדרה; דימוי ההיפר-מולטי-טאלנט הקדחתני של פרנקו - חובב האמנות שעיצב בעצמו את הבית ושם בו כמה תזכורות מביכות לאהבתו לרוגן; הסופר נחמדות עם אלמנט ההתנשאות של ג'ונה היל שאותו ג'יי מתעב במיוחד; החביבות הנורמלית של קרייג רובינסון, החבר החדש בחבורה שתופס את עמדת "הפראייר השחור"; והחלאתיות של דני מקברייד כאדם האחרון שתרצו לנסות לשרוד בחברתו.
דמויות המשנה כוללות פלוגה שלמה של סלבריטאים הנמצאים במסיבה של פרנקו - ג'ייסון סיגל, אמה ווטסון, מייקל סרה, מינדי קולינג, ריהאנה ועוד רבים. חלקם סתם נמצאים ברקע, וחלקם זוכים להתבדחויות מוצלחות על חשבונם. אבל כל זה לא ממש משנה מכיוון שכמעט כולם ימותו באקורד הפתיחה של האפוקליפסה.
זה מתחיל באירוע המכונה "The Rapture" ("ההתעלות"). קרני אור כחולות יורדות מהשמים ונושאות השמיימה את הצדיקים. הקרקע נפתחת לתהום והחוטאים נופלים לגיהינום. ריהאנה, אם יש למישהו ספק אחרי הקליפ האחרון, לא שורדת. בבית של פרנקו נותרים ששת החברים שכעת צריכים לשרוד את האפוקליפסה, ואתגר גדול אף יותר - לשרוד האחד את השני.
למרות ש"סוף" מצחיק בבתי הקולנוע, נראה כי הוא מותאם במיוחד לצפיות חוזרות בבית, יחד עם קבוצת חברים, ובמצב צבירה שאינו לגמרי מאופס. יתכן שתנאים אופטימליים אלו יצדיקו צפיות חוזרות, ואולי אף יעניקו לו, בקרב סוג קהל זה, מעמד של סרט פולחן.
