השד העדתי לא הגיע אלינו: בחזרה לקטמון

בתקופה האחרונה ניתן לראות בכביש הכניסה לירושלים תנופת בניה משמעותית, אחד הדברים העיקריים שמאפשרים פיתוח עירוני הוא סלילת דרכי גישה חדשות לעיר ושכונותיה.

גדלתי בשכונת פת בירושלים (קטמון ז') ובגיל 6 הורי עזבו את השכונה בכדי שיוכלו לרשום אותי לבית הספר גבעת גונן - בית ספר בלב שכונת השיכונים הצמודה. בית הספר היה אז בהליך אינטגרציה של שילוב ילדים משכונות חזקות והעתיד נראה מבטיח. הקטמונים היתה אחת השכונות ששויכו בשנות ה-70 למיתוס של מצוקה, כנופיות ופשע בירושלים, בדומה למוסררה וקרית יובל.

ביליתי את 12 שנות הלימוד שלי בבית הספר שממוקם בשכונת קטמון ח'-ט'. בשנות ה-80 וה-90, התקופה בה למדתי, השכונה היתה בהליך פיתוח יוצא דופן. התושבים היו שילוב של עולי עדות המזרח ששוכנו בשכונה בשנות ה-50 וה-60 ועולים מברית המועצות שהגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך 12 שנים בהן ביליתי בשכונה גיליתי שכונה מגובשת וחזקה, הסיפורים על כנופיות ופשע היו בעיקר סיפורי נוסטלגיה, וכמעט ולא נתקלתי באלימות חריגה. רוב חברי הקרובים באותה תקופה היו ילדים שגדלו בשכונה, כנער ביליתי את מרבית זמני בשכונה, סביב אנשים מכל העדות - השד העדתי לא הגיע אלינו והאינטגרציה עשתה את שלה.

כעבור שנים, במהלך לימודי התואר הראשון שלי בבצלאל, החלטתי לעשות עבודה בשכונה. לתדהמתי גיליתי מקום אחר לגמרי, האנשים שהכרתי לא היו, כיתות בית הספר היו ריקות ותושבים חדשים מלאו את הרחובות. ידעתי שהמשפחות של חברי עזבו את השכונה, מתוך רצון לשנות את גזרת הגורל שהטיל המיתוס הבעייתי שליווה את הקטמונים. ככל הנראה כך עשו מרבית התושבים שהצליחו לצאת מהשכונה ואת מקומם תפסו בעיקר עולים מאתיופיה.

כך, שכונת העוני והפשע שהתגבשה והתייצבה בתהליך איטי שארך כ-20 שנים, ירדה לטימיון. בית הספר איבד מתהילתו והמורים העידו שהזמנים הטובים ההם עברו. מהשכונה הישנה נותרו בעיקר תושבים קשי יום, וקהילה חדשה, ובלתי מגובשת, שניצבת מול קשיי קליטה.

גיא בירן, המנהל של הזירה הבין-תחומית, הציע לי השנה לנהל אמנותית את פסטיבל הדגל של הזירה - "קולה של המילה", עם זאת הוא ציין בפני כי מאס בהיכלי התרבות המזמינים וחיפש שכונת ספר, מיד הצעתי את קטמון כחלל אלטרנטיבי לקיום הפסטיבל.

לאחר מפגש עם מספר גורמים (חוץ שכונתיים) שהתריעו בפנינו לפנות למקום אחר, התבהר לנו שהגענו למקום הנכון. בתוך השכונה פגשנו את יובל אבוטבול, יושב ראש השכונה שקיבל את פנינו בשמחה ופרס בפנינו את מסכת הקשיים היום יומית של השכונה. מפגש זה ומפגשים נוספים עם התושבים התוו בפנינו את הדרך בה נוצר הפסטיבל והקשיים העומדים בפניו. הקונספט התגבש במהרה - מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם השכונה ותושביה. הרעיון שעמד מאחורי גישה זאת היה לנסות לשמור על רף אמנותי גבוה, ללא יומרות קהילתיות, ללא צוותים, ללא מגשרים וללא שאיפה לתיקון עולם.

דגם בטון של גבעת גונן, קטמון ח'-ט'(צילום: יונתן עמנואל אלון)

התהליך האמנותי התרכז בהתקלות באנשים ברחוב, נקישה על דלתות וחשיבה מתמדת על מגבלות של חללי תצוגה בסביבת מגורים. 18 אמנים שנבחרו חולקו לזוגות ומצאו עצמם משקיעים חלק ניכר מזמנם ב-clash שנוצר כאשר הגיעו לעבוד בשכונה. החיבור היה נוקשה והשפיע באופן ישיר על העבודות, שאלות אמנותיות נדרשו להתמודד עם אילוצים לא פשוטים שנוצרו כתוצאה מעבודה בחלל לא מוכר. חלל אשר משכן בתוכו תושבים שזהו אחד המפגשים הראשונים שלהם עם אמנות מחד ומהווה חלל עבודה זר מאידך.

כך נוצרו 9 עבודות שעיקר עיסוקן הוא בבנית מערכת יחסים, חוזה בין הצדדים, שלעיתים מביא למצבים אינטימיים ולעיתים לזרות וניכור. האירוע יפרוס מניפה מרשימה של אפשרויות מפגש בין האמנים, התושבים, והחלל השכונתי - החוזים, והקטמונים.

רגע לפני האירוע אני מוצא עצמי שוב מבלה את מרבית זמני בשכונה שלקחה חלק משמעותי בחיי. אם יש לי יומרה כלשהי כלפי הפסטיבל, הרי שהיא מתבטאת ברצון שעצם הפעולה תביא לכדי סלילה של נתיב חדש לשכונה בקרב אמנים, תושבים וקהל. נתיב זה יהיה ציר של חזון שנוצר במפגש ישיר, בדומה למפגש שחוויתי בילדותי.

• פסטיבל "קולה של המילה" ה-12 ע"ש מריו קוטליאר, מופק ע"י הזירה הבין-תחומית, יתקיים בשכונת קטמון בירושלים בימים שלישי, רביעי, וחמישי 22-24/10/13 החל מהשעה 19:00. נקודת מפגש: המרכז המסחרי, רח' סן מרטין 29. לפרטים נוספים לחצו כאן או כאן.
  

שביט ירון, מנהל אמנותי קולה של המילה