יש לי אהבה, אז איך זה שאני בודדה מתמיד?

יותר ויותר אני שומעת את הקולות האלה, בקליניקה, עם חברים ואפילו מתוכי. הקולות האלה ששואלים איך יתכן שאנחנו בודדים בתוך הזוגיות שלנו? איך יתכן שאנחנו מרגישים לבד גם כשאנחנו ביחד? אנחנו, האנשים ש"הצליח" לנו, שמצאנו את אהוב ליבנו וקשרנו את חיינו בו… איך יתכן שמבפנים עדיין בודד לנו?

עוד בנושא:

אני פתרתי את בדידותו והוא את בדידותי

עכשיו או לעולם לא: 7 דרכים לצאת מהבדידות

קנאתי בה ועכשיו אני פוחדת להישאר בודדה כמוה

זה כאילו קצת שיקרו לנו בדרך, לא אמרו לנו את כל האמת. לא אמרו לנו שבן אדם לוקח את עצמו לכל מקום בו יהיה ולכל סטאטוס זוגי/משפחתי בו הוא נמצא. לימדו אותנו מגיל קטן, או יותר נכון, היה לנו נוח להאמין, שבן זוג ירפא הכל, יציל אותנו מעצמנו, מהמחשבות, מהפחדים, ממי שאני באמת. האמנם?

תודעה כוזבת

הרבה מהעבודה שלי היא עם נשים רווקות. אני אוהבת לעבוד עם רווקות כי במקום מסוים אני מרגישה שהן טאבולה ראסה ועל ידי למידה מסוימת הן יצליחו ליצור לעצמן מציאות טובה ומספקת יותר טרם כניסתן לזוגיות, מה שהרבה אנשים לצערי לא עושים. אני שומעת לפחות פעם ביום את אחד המשפטים "נמאס לי להיות לבד", "אין לי אף אחד", "אני רוצה מישהו שיבין אותי", "אני בודדה". אני שומעת, וכואב לי.

לא רק כואב לי עליהן, כואב לי על האמונה הכוזבת הזו שאנו מחזיקים בה בתור חברה. ואז הקילוף מתחיל - מההסתכלות החיצונית של מה אני רוצה שיהיה לי בחיים ואיך זה אמור לגרום לי להרגיש - מתחילה למידה על ידי התבוננות פנימית.

כשאני אומרת להרגיש בודד זה נורא, אבל להרגיש בודד כשאתה נמצא בתוך זוגיות - זה הרבה יותר גרוע - רבות מסתכלות עלי כאילו אמרתי דבר והיפוכו, אוקסימורון שכזה, לא מבינות איך זה בכלל אפשרי.

בדידות קיומית

אז מה זה אומר להרגיש בודד? על מה זה יושב? ובכן, לא צריך להיות לבד בשביל להיות בודד. אנחנו יכולים להרגיש בודדים אפילו בתוך שיחה עם חברים, בתוך קהל, בתוך סקס ובהחלט גם בתוך זוגיות ואהבה. בדידות היא לא ההפך של אהבה ויכולה להתקיים במקביל אליה. אהבה אינה התרופה של הבדידות. אבל מה זה אומר?

ובכן, אני רואה בבדידות את חוסר ההשלמה שלנו עם כך שאנחנו באמת ובסופו של דבר, גרים בתוך עצמנו לבד. וגם אם יש רגעים בחיים בו הציצו לנו פנימה וזכינו להרגשה הנפלאה הזו שמישהו רואה אותנו מבפנים (מה שנקרא I See You ), בסופו של דבר הרי שאנו חיים את חיינו מתוך עצמנו בלבד. וזה עושה לנו עצוב.

תבינו, אנחנו, בני האדם, יצורים חברתיים. אבל אנחנו גם נולדים ומתים לגמרי לבד. וגם אם נישן יחד במיטה עם אהובינו מחובקים, אנחנו עוצמים את העיניים לבד ונשארים בתוך עצמנו לבד. הבעיה היא שקשה לנו להבין את זה וקשה לנו לקבל את זה. אז אנחנו מצפים. מצפים שימלאו אותנו, מצפים שירפאו אותנו ומצפים לא להרגיש בודדים יותר לעולם.

הדיסוננס הזה בין הציפיה למציאות רק מעמיק את הבדידות והרי בדידות היא עצב. אנחנו לא אוהבים עצב. אנחנו רוצים להרגיש הכי לא בודדים שאפשר, ואנחנו רוצים להרגיש את זה כל הזמן. מכאן אפשר להתחיל להבין כבר כמה מהתופעות הנפוצות: אנשים שמתפשרים בבחירת בני הזוג שלהם בצורה שאינה מספקת אותם בטווח הארוך, או אנשים בזוגיות שמחפשים ריגושים מחוץ למסגרת הזוגית, והגרוע בעיני - אנשים המביאים ילדים לעולם כשאינם יכולים לעמוד בכך או לא באמת רוצים לגדל אותם. ה-כ-ל בכדי להימנע מהבדידות האיומה.

לאורך חיינו, אנחנו כל הזמן חותרים למענה רגשי זמין, אנחנו כל הזמן מחפשים מישהו לגור איתו בתוך הלב שלנו - אפילו שאין זה אפשרי. פעם בחיים שנראים כבר כאילו התרחשו בגלגול אחר, למדתי מדיטציה בצפון הודו. המורה אמר באחד השעורים משפט שמאוד השפיע עלי: הוא אמר שבשביל לחוות שלווה אדם צריך להיות מסוגל לשבת לפחות פעם ביום ולפחות למשך חמש דקות לבד עם עצמו, ומתוך עצמו, בשקט ללא שום הפרעה. כל כך פשוט, כל כך קשה.

ללמוד להיות לבד

בתור תינוקות וילדים אנו נאלצים להיפרד מחיק ההורים וללמוד להעסיק את עצמנו - ללמוד להיות לבד, מצד שני הורים היום פחות נותנים לילדים את ההזדמנות להיות לבד - הם מריצים אותם מחוג לחוג, מפעילות אחת לשנייה, מזמינים חברים, גינות שעשועים, הכל רק כדי שחס וחלילה לא יהיה וואקום. כדי שלא נהיה בשקט הזה לו אנו קוראים כיום - בדידות. לא לימדו אותנו באמת להיות לבד, לא לימדו אותנו על אינטימיות עצמית. לימדו אותנו שלהיות בודד זה רע, לימדו אותנו להשתוקק. ואנחנו משתוקקים. כל הזמן משתוקקים.

האם באמת זה הוגן לצפות ממישהו חיצוני להבין אותנו? האם בן זוג אמור לצלול אל נבכי נשמתנו לראותה ואז להיות איתנו? האם אנחנו באמת מסוגלים לחיות עם מישהו שרואה אותנו מבפנים באמת? האם אין זאת האחריות שלנו ללמד את עצמנו לחיות באושר גם מתוך בדידות? האם זה שיש לי מישהו לישון לידו או לראות איתו סרט, בהכרח עושה אותי פחות בודדה, והאם אנשים שבוחרים להיות לבד זה אומר שהם בהכרח בודדים?

הרי הכל כבר ידוע ממזמן… אני לא מחדשת דבר! כמילותיו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו", אבל הוא לבדו בן כה וכה! כה פרדוקסלי. וחברים, אין במילים אלה משום לדכא, סתם דעה פרטית מהתבוננות מהצד על ההתנהגות האנושית. אני בעד זוגיות, מתה על זוגיות. אבל זוגיות לא מספיקה, קודם בואו נלמד להיות לבד. הזוגיות שתגיע היא רק בונוס, צ'ופר, הדובדבן שבקצפת. ממש לא המנה העיקרית.

ולשם האופטימיות, יש לי גם הצעת ייעול. אולי כדי להיות לבד כמו שצריך, נמלא את חיינו בסיפוק, נעבוד למען ההגשמה האישית שלנו, נצמצם את הציפיות הגרנדיוזיות מזוגיות, נכיר בעצב שלנו מבלי שנצטרך לבטל אותו, ונקיף את עצמנו בעיקר באנשים שמסוגלים להגיע לאינטימיות רגשית עמנו (תתפלאו, יש אנשים כאלה). רק כך יהיה לנו קל ונעים יותר בין אם אנו בזוגיות או לא. ובמקביל לכל זה, בואו פשוט נודה בפני עצמנו שאנחנו מרגישים בודדים וזה טבעי, וזה בסדר ולאט לאט נקבל את זה כחלק אינטגראלי מלהיות בחיים.

רק בשביל לקבל חיבוק

לסיום, תהיתי מתי פיזיולוגית אנחנו מרגישים הכי פחות בודדים, ומהר מאוד שמתי לב שלמעשה, הרגע כמעט היחיד שבו בן אדם לא מרגיש בודד זה הרגע שבו שני אנשים מתחבקים כשהלב שלהם פתוח ונטול פחד מלהיפתח.

הרגע הזה, שיכול להיות כמה שניות או דקות, יכול לקרות עם כל אחד, לאו דווקא בן זוג. מגע רבותי, יכול להטעין אתכם להרבה מאוד זמן, אבל לא סתם מגע… מגע כן, רחב, עמוק, בטוח ומכיל. יש אנשים שמחבקים מהלב ויש שמחבקים מהשכל. לכו על אלה שמחבקים מהלב…

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

ליגד גרנית פורת - מדריכת חיים, מאמנת אישית ומקימת הסדנה ליצירת זוגיות