שתף קטע נבחר

בורשט מבבה יגה

מה צריך לעשות בשביל להעלים את המכשפה הרעה מסנט פטרסבורג? אריאנה מלמד עשתה כל מה שיכלה על מנת להעלים את בבה יגה מחייהם של ילדיה, עד שלבסוף היא נעלמה בעזרת סיר אחד של מרק מהביל וקצת לחם שיפון. סיפור ומתכונים של קדרת בשר אירית וגם בורשט

כל החורף ההוא ברוסיה לעסתי מכשפה. ברעש לעסתי, עושה בשבילם קולות של מצמוץ והנאה, בתנועות מדודות של הלסתות, עד שלא נשאר ממנה כלום כמעט. ואחר כך הייתי יורקת בקול גדול את העצמות שלה ואומרת להם: זהו, אין מכשפה. או ברוסית: וסיו, נייטו בבה יגה.

 

עוד מתכונים בערוץ האוכל:  

העוף עשה סטריפטיז: תבשיל חלב קוקוס

עוף מעורר וגם קרם קרמל: מבשלים עם אספרסו

פירה פריזאי: מתכון וקווים לדמותה של המחית האהובה  

 

זו היתה המכשפה המפחידה ששניהם הכירו מן הסיפורים של המטפלות בבית הילדים, והם הכירו אותה היטב: מי שמתנהג לא יפה, היא מגיחה פתאום מאחורי הוילון וחונקת אותו. מי שלא מקשיב למטפלת, אותו דבר - רק בייסורים שאין להעלות על הדעת. וגם מי שהולך יחף. מי שמנסה לברוח. מי שלא גומר מהצלחת. מי שלא נרדם בלילה. מי שבוכה.

 

סנט פטרסבורג (צילום: shutterstock)
סנט פטרסבורג(צילום: shutterstock)

 

למרות ששניהם ילדים אמיצים נורא, היא הפחידה אותם עד כדי צמרמורת ורעד בכל פעם שראו אותה: הנה היא מציצה מבעד להבל שעל החלון. בחוץ שלג זלעפות, מינוס עשרים מעלות, בפנים חם כמו הגהינום ומסריח קצת יותר מכרוב, שומן חזיר ויותר מדי ילדים קטנים. מישהו צייר באצבע על ההבל. בבה יגה, זה ברור. תנודה קלה של תריס רופף, רעש לא מוסבר, צללית מתרחקת בשביל המושלג - היא היתה כל אלה ועוד, ובכל פעם שראו אותה פחדו, וכשהייתי שם נצמדו אלי ועיניהם ביקשו ישועה, ועלה בדעתי שאומר להם: תראו, יש לי סוד גדול וחשוב לחלוק איתכם. אני אוכלת מכשפות. הנה כך.

 

ארבע נסיעות לרוסיה נדרשו בחורף ההוא כדי להוציא אותם מבית הילדים, לעבור דרך בית המשפט בסנט פטרסבורג ולקבל צו אימוץ, לטוס למוסקבה המושלגת ולקבל ויזות וסוף סוף להגיע ארצה, לשמוע כיצד שניהם קוראים לי מאמאצ'קה ולהוריד להם את המגפיים עם הפרווה ולהגיד, הנה, זה דשא. לא, לא אוכלים אותו. הוא גם לא יאכל אתכם. אל דאגה. תלכו יחפים, כן. זה נעים.

 

אמרו לי, אל תלמדי רוסית. לא צריך. תוך חודש הם יפטפטו עברית - אבל אני זכרתי אחרת. הייתי פעם מהגרת קטנה בת שלוש וחצי שדיברה רומנית וגרמנית וקצת יידיש, ובחודשים הראשונים כאן העברית היתה קשה וזרה לי מאד. וחוץ מזה, רציתי לדעת מי הם. לא אימצתי תינוקות אלא ילדים של ממש, עם דעות מוצקות על בועות סבון וגמדים, היפופוטמים ופסנתרים ומכשפות. ברגע שבו נאמר לי שזהו, מתישהו בעתיד הלא רחוק אסע לפגוש אותם - הסתערתי על השפה באינטנסיביות של רץ מרתון.

 

קצת מן הרוסית כבר היה חבוי במגרה מאובקת במוח שלי, שכן שני הורי דיברו בה כשרצו שלא אבין. גם זכרתי מילדות את השיר הנורא על סבא שהיה לו כלב שאותו אהב והכלב אכל מן הבשר וסבא הרג אותו. שיר ילדים כזה, שגור ורגיל. ועוד זכרתי ניחוחות של אגדות שאבא סיפר לי, שבכולן היה יער ושלג וצייד. ובבה יגה, שמעולם לא פחדתי ממנה. אבל זה לא מספיק לנהל דיאלוג תבוני עם ילדים חכמים: למדתי איפוא, גם כדי להבין אותם וגם כדי לא להשתגע בהמתנה שהתמשכה והתמשכה עד שהמשוכות הבירוקרטיות הוסרו ויכולתי לראות אותם לראשונה ולגלות, בין היתר, את כוחי באכילת מכשפות.

 

הנה היא שוב, אמרו לי בביקור השני שם. לא הורשיתי להישאר איתם יותר מדי זמן בטרם הפכתי רשמית בעיני ממשלת רוסיה לאמא שלהם. תאכלי, תאכלי, אמרו. הוא כבר אחז בידי והיא התבוננה בי בחיוך, עדיין קצת מסוייג, ובכל זאת זימנה את החברות שלה שיבואו לראות גם הן איך אני לועסת ויורקת בפנטומימה ששכנעה אותן שאני אכן מסוגלת. אבל בבה יגה היתה חזקה יותר. עובדה, היא הופיעה שוב. מאיימת וענקית, וודאי גדולה ממני, עד כדי כך שהם צעקו, תיזהרי.

 

לא הבנתי תחילה שהם בוחנים אותי. הרבה דברים לא הבנתי בחורף בו הפכתי לאמא שלהם, לפני תשע שנים. והיו גם דברים שחשבתי שאני מבינה היטב, והם דאגו להוכיח לי שטעיתי, תוך כדי שהוא מתקן לי את הטעויות ברוסית: לא הספקתי להשתלט על הדקדוק וויתרתי בצער, כי חשבתי שחשוב יותר לשנן מלים שילדים מכירים: נדנדה ומגלשה וחוף ים וכלב טוב וגמד ועכביש, וגם - כמובן - כל המלים של האוכל.

 

ברור שהלכתי לברר עם המבשלות מה הם אוהבים לאכול, אבל הן לא ידעו. פלמני עם בשר או עם תפוחי אדמה? ושצ'י (נזיד כרוב)? וגרישקה, (כוסמת) מתוקה או מלוחה? ובורשט, בורשט רוסי אמיתי כמו שאבי היה מבשל? אשה במצנפת נושנה מן האגדות ובפה מלא שיני זהב צחקקה מעל סירי אמייל ענקיים וחבוטים ואמרה, אנחנו לא רואות את הילדים אוכלים, תשאלי את המטפלות. ולאחת מהן חסרו כמה שיניים כשצחקקה ואמרה שהכל הם אוכלים, אבל לא בורשט, אנחנו לא נותנים את זה, סלק נורא מלכלכך את הבגדים.

 

ואסור היה באיסור חמור ללכלך, כמובן. או לצעוק, או לרוץ במסדרון ולעשות אוירון, או סתם להיכנס לג'ננה של גיל ארבע ולרקוע ברגליים ולבכות בקול רם ולהימרח על הרצפה, עייפים ולא מנוחמים. כל זה, נשבעתי, ישתנה ברגע שנגיע הביתה.

 

בבה יגה נסעה איתנו. לא שיערתי שכך יהיה, וביערות הלבנה האינסופיים בין בית הילדים לעיר הגדולה ועל פני נהר הנייבה הקפוא היא תופיע שוב ושוב ובבית המלון שבו השתכנו עד לטיסה למוסקבה ובמוסקבה עצמה, עיר שהתמלאה מייד בנוכחותה המאיימת עד כדי כך שהייתי צריכה ללעוס קצת מכשפה כל עשר דקות בערך כשהם נצמדים אלי עוד ועוד, רוחפים מאימה ומוחאים כפיים כשירקתי. ושוב. ושוב.

 

וכבר ביום הראשון מחוץ לבית הילדים התברר שלא הכל הם אוכלים. בעצם, הם לא אוכלים כלום. קצת לחם אותו קירבו שניהם לאפים ורחרחו כחיות זעירות, מרק עוף של בית מלון, יוגורט - וזהו. שירות החדרים שלח אגסים ובננות וענבים, אבל הם לא הכירו את הדבר שבאשכולות. הוא אמר: תראי מאמא, תפוחים גמדים! והעמדתי אותו על טעותו: הוא ליקק חצי ענב וירק אותו. היא לא הסכימה לנסות. שניהם לא ידעו לספר לי מה הם אוהבים או רוצים חוץ משוקולד ובמבה, שהבאתי איתי מישראל והתגלתה כהצלחה גדולה. אבל כמה זמן יכולים ילדים לחיות על במבה, ועוד ילדים רזים שכאלה, שהלב נשבר? בבית, הרגעתי את עצמי, הכל ישתנה.

 

אלא שכבר ביומנו הראשון בקיבוץ, אחרי שהבינו שכאן חם, מותר להיות יחפים ואפשר להתגלש הפוך מהמגלשה ולראות את אמא מחווירה קצת, התברר שיש גבול לכמות השינויים שילד יכול לספוג ביום. במיוחד כאשר הוא הצביע בתנועה רחבה, מלכותית שכזו על המטבח, ושאל - מה זה כל זה?

 

מטבח, אמרתי. קוחניה. בהבזק חד של כאב הבנתי שמעולם לא ראו דבר כזה, או שאינם זוכרים שראו, כי בבית הילדים המטבח היה מחוץ לתחום, ומן הסתם בבה יגה ארבה גם שם לפורצי הגבולות שהעזו להיכנס.

אחד אחד פתחתי את הארונות, הוצאתי כלים, התיישבתי איתם על הרצפה לחבוט בסירים עם התרווד ולעשות מוסיקה של גיל שנה וקצת. נתתי להם לטעום סוכר. ומלח. ועוד סוכר, המון סוכר. ולהריח קינמון ושום. ואז פתחתי עוד דלת קסמים ונדלק אור: מה זה, שאלה. חלאדילניק, אמרתי. מקרר. פה גר האוכל שלנו.

 

יד קטנה נשלחה פנימה. יש שלג שם, התעניינה, אבל הוא כבר היה מודאג: זה כל האוכל שלנו? הוצאתי איפוא את כל תכולת המקרר והעמדתי על השולחן, שיבין שיש הרבה. וגם אמרתי לו שיש חנות בקיבוץ בה נקנה עוד, ביחד איתו. עכשיו, דרש. אבל כבר היה ערב והמרכולית הייתה סגורה, והוא לא כל כך האמין לי שהיא אכן קיימת ואפשר גם מחר.

 

תטעמו כל מה שאתם רוצים, אמרתי: טעות. ילדים שגדלו כמוהם נבהלים משפע, נבהלים מעצם האפשרות לבחור. הם זיהו את לחם השיפון הרוסי שקניתי והקפאתי לפני הנסיעה, שיהיה. רחרחו והחליטו שבסדר והרשו לי למרוח קצת חמאה, וזהו. היה יותר חשוב, מבחינתם, להמשיך לתופף על סירים.

 

מאוחר בלילה, כשאני דואבת מטיסה והלומה מן היום הכי מוזר בחיי ובחייהם, סידרתי את הבלגן, רשמתי לעצמי להכיר להם מחר בבוקר את חומרי הניקוי ושלא ישתו אותם חלילה, וניסיתי להירדם. אינני יודעת אם היתה זו בבה יגה או סתם חרדה מצמיתה שלא אפשרה לי אפילו לעצום עיניים, כי פתאום הבנתי כמה מסובך וקשה יהיה הכל, כמה צריך להתחיל מחדש, כמה חשוב לא לנסות לפצות אותם על השנים האבודות, כמה אני לא יודעת.

 

בגלל זה שמעתי אותו מתגנב החוצה ממיטתו והולך למקרר, פותח וסוגר, פותח וסוגר ונוטל משם משהו אבל לא אוכל. למחרת מצאתי קצת אפונה מעוכה מתחת לכרית שלו ושלוש פרוסות לחם מתחת למזרן. היא ישנה שנת ישרים והסכימה בבוקר לשתות תה עם קצת במבה, וזהו. למגלשות, ביקשו - ואני נעתרתי לעוד יום של הרפתקאות ברחבי הקיבוץ, עם תחושת החירות המשכרת שלהם והחרדה הגוברת שלי.

 

שבועיים בערך נמשך מסע הגילויים הראשון שלהם בעולמם החדש, כשכל יום אני מנסה להושיב אותם בשעות קבועות ובאוירה נינוחה ועם סיפור לארוחות שלא אכלו. ניסיתי הכל, מעלי גפן ועד נודלס, משניצל של אמא עד דינוזאורים, דרך נפלאות המטבח הרוסי לדורותיו, והכל היה כנראה בלתי אכיל במידה שווה. הם כבר הסכימו לביס או שניים מתוך נימוס, ולנגד עיני המשתאות ראיתי כיצד הילדים הרזים והחיוורים שלי נהיים זהובים משמש אבל עוד יותר רזים. פחד אלוהים. בליבי רבתי עם אבא שלי ושאלתי אותו שוב למה היה צריך למות לפני שהגיעו הנכדים שלו, שבטח היה מצליח לבשל להם טוב ממני.

 

הלילות היו זמן התהייה. כשנרדמו סוף סוף, ניסיתי לחיות קצת בין השאלות הענקיות שהיו לי וגיליתי שעדיין אי אפשר. ועם זאת, הזמנתי אורחים לשישי בערב וצריך היה לבשל, ושלוש בבוקר נראתה לי שעה מצוינת להתחיל.

 

זה היה אמור להיות אוסובוקו לאורחים שיבואו למחרת ביום שישי, אבל כנראה שהגעגועים לאבא והעייפות הציפו אותי עד כדי כך שפשוט לא שמתי לב מה אני עושה וכאוטומט מושלם עם חוסר שינה של הורים טריים ועם דאגות גדולות מני ים, פשוט בישלתי משהו. והמשהו הזה לא רצה יין אלא סלק, ובכלל לא ביקש טימין ועגבניות אלא דווקא כרוב ותפוחי אדמה. כמו אצל אבא, כמו פעם, כשהכל היה פשוט יותר. עשיתי מה שעשיתי והמשכתי לדבר אל אבא שלי וקצת גם לאלוהים ומשניהם ביקשתי כוח כמו שלא היה לי מעולם ותבונה, הרבה תבונה ואריכות רוח, ואם אפשר גם לישון קצת.

 

בשש בבוקר התעורר ובא לשתות תה, והתעניין מה זה האדים בסיר הכחול: היה בוקר גלילי קר במיוחד, ועד היום אני לא יודעת מתוך אילו תהומות בישרתי לו, זה מרק דם מכשפות. עיניו נפערו, גדולות ושואלות בשתיקה מוחלטת. אתה מבין, אמרתי, טעינו בקשר לבבה יגה. זה לא מספיק שאני אוכל אותה. צריך להרתיח את השאריות עם הדם שלה ואתה צריך לאכול. ואחותך, כמובן, כשתתעורר. וכך נעשה והיא לא תבוא יותר.

 

הנחתי לפניו פנכת מרק עם בשר וסלק ותפוחי אדמה. שש בבוקר, להזכירכם. פרוסה עבה של לחם שיפון, הסברתי, תעזור לעכל את הדם. מוכן? לא פוחד?

 

איזה עושר מדהים יש במבטי ילדים, בגיל שבו אינם יודעים שאת רגשותיהם החבויים ביותר אפשר לגלות בהבעות הפנים. מבוכה ואימה ואומץ וצורך להוכיח וסקרנות אין קץ, וגועל ונחישות - הכל היה שם כשהוא הסיע אל פיו כף ראשונה של בורשט וטעם בקצה הלשון. והשתהה קצת. ואכל, ודלה עוד כף עם קצת בשר ועצם-מכפות עם מח, ובשניהם הביט בריכוז של גיבורים, על החיים ועל המוות - ולעס, ולא ירק בכלל.

 

מכשפות זה טעים, ודם מכשפות - עוד יותר. בשמונה, כשהיא התעוררה, לא חיכה לפיהוק הראשון שלה וסיפר לה, מרוגש נורא וגאה בעצמו, שהוא כבר עזר לה עם חלק מהדם ונשאר רק קצת והיא צריכה מייד לאכול את זה, וזהו, גמרנו עם בבה יגה ולעולם היא לא תשוב. ניקגדה, אמר לה. ניקגדה. והיא, שהאמינה לו יותר מאשר לי והיתה מוכנה לכל אתגר שיציב בפניה, התיישבה וביקשה כף. ועוד אחת.

 

כצפוי, ביתנו התרוקן מייד מכל רמז למכשפות, ומיד נעלמה בבה יגה גם מן הפינות החשוכות ביותר של הקיבוץ, של הגליל ואולי של העולם כולו. בהפתעה גיליתי ששניהם מאד אוהבים מרק-שהוא- ארוחה, ומאז ועד היום עולים על השולחן מיני פוט או פה ואייריש סטו וצ'ורבה וכאלה. לכולם שמות משלהם ומדינות מוצא, אבל כולם בנויים על אותו עקרון של בישול איטי וסבלני עם חומרים פשוטים וטובים.

 

בורשט? בערך, אבל בלי סלק, כי איך נהרוג שוב את המכשפה שכבר חיסלנו מזמן? באשר לאריכות הרוח ולתבונה שביקשתי: שתי אלה, מתברר, מצויות בכל מקום. כך למדתי בסוף החורף לפני תשע שנים, צריך רק לדעת לחפש, ואז אפשר למצוא אותה אפילו בסיר כחול אחד, מוקדם בבוקר, שהיה ועודנו בזכרוני הבוקר הראשון של האביב הראשון שלנו ביחד.

 

בורשט מנצח מכשפות

 

המרכיבים:

3-4 נתחים יפים של אוסובוקו בקר עם עצם

1 בצל יבש גדול, קלוף וקצוץ

2 גזרים גדולים וטריים, קלופים וקצוצים לפיסות גפרוריות בדיוק כמו שאתם חותכים לסיני-מוקפץ

3 סלקים מוצקים בינוניים, קלופים וחתוכים כמו הגזר

1/2 ראש כרוב טרי ומוצק חתוך לרצועות

4 שיני שום, פרוסות דק

2-3 גבעולי סלרי, עם העלים

1 כף חומץ הכי פשוט שיש, בשום אופן לא חומץ תפוחים או בלסמי או כל דבר מפונפן אחר

מלח ופלפל

3 גרגרי פלפל אנגלי

2 עלי דפנה

מעט שמן לטיגון

 

 (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

 

אופן ההכנה: 

  1. בסיר גדול מחממים שמן. מייבשים את נתחי הבשר, ממליחים ומפלפלים. צורבים בסיר, שניים כל פעם, במשך 3-4 דקות מכל צד. מוציאים ומניחים בקערה.
  2. מוסיפים לסיר את הבצל, מכסים במכסה ומטגנים רק עד שנהיה שקוף.
  3. משליכים לסיר פרוסות שום מ-2 שיניים. מוסיפים עלי דפנה ופלפל אנגלי וסלרי, מכסים ב-2 ליטר לפחות של מים רותחים, מביאים לרתיחה, מקפים, מכסים ומנמיכים להבה. מבשלים כשעה וחצי עד שהבשר רך.
  4. מוסיפים את הירקות ומבשלים עוד כ-30 דקות עד שהם רכים אבל לא סמרטוטיים.
  5. בזמן הזה, בסיר נפרד, מבשלים תפוחי אדמה קלופים וחתוכים לרבעים כמספר הסועדים במים ומלח עד שיתרככו. מסננים. מאחדים את שני הסירים ומקבלים מרק עשיר תוכן: את הבשר אפשר להוציא מן הסיר אם רוצים ולחתוך לפיסות ולהחזיר לנוזל, אבל לא מוכרחים.
  6. הרגע הקריטי הוא התיבול בחומץ. כף אחת, טעימה - מוסיפים מלח ופלפל אם צריך ועוד קצת חומץ אם רוצים. לא מתעצלים, מערבבים בעדינות לבדיקת טעמים וזהו: מגישים - לחובבי הכשרות - בדיוק כך, ולאלה שלא, מוסיפים כף שמנת חמוצה וקצת שמיר קצוץ, בשביל היופי.

 

אייריש סטו - קדרת חורף אירית

המסורת מחייבת כבש, אבל שונאיו יכולים להשתמש באוסובקו כמו במתכון הקודם, רק שכאן הכמות חשובה: קילו וחצי. או שני קילו שוק כבש או כתף, בנתחים בעובי 3-4 ס"מ. המהדרין יוותרו על השמן לטיגון ויתיכו פיסות שומן כבש בסיר. הוא מצדו צריך להיות גדול, כבד, לא גבוה במיוחד וכזה שישרוד אפייה בתנור.

 

המרכיבים:

1.5 ק"ג אוסובוקו בקר או 2 ק"ג כתף טלה, חתוך לנתחים בעובי 3-4 ס"מ

2 בצלים גדולים קצוצים

1 כרישה מנוקה וחתוכה למקטעים של 5 ס"מ, בלי החלק הירוק-כהה

3-4 גזרים גדולים, חתוכים למקטעים של 5 ס"מ

3-4 גבעולי סלרי - הפעם בלי העלים

12 תפוחי אדמה בגודל בינוני, חתוכים לשמיניות

1 ראש כרוב קטן ומוצק, חתוך לרצועות עבות

מלח

פלפל שחור גרוס, טרי

1 עלה דפנה (אחד בלבד, כי כאן נאפה את התבשיל בתנור בפחות מים מאשר במרק)

מעט שמן לטיגון

2 כוסות אפונה קפואה - לא חובה

 

 (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

 

אופן ההכנה:
  1. מתבלים את נתחי הכבש במלח ופלפל, צורבים אותם בסיר ומוציאים. מזהיבים בסיר את הבצל ומוציאים גם אותו.
  2. מרכיבים את המנה: בתחתית הסיר מניחים גבעולי סלרי. עליהם את נתחי הבשר, עליהם הגזר והכרישה, עליהם תפוחי אדמה ומעל לכל  הכרוב. יוצקים מים רותחים עד כדי כיסוי, טועמים ונזכרים שבסוף יישארו פחות מים מכפי שיש כעת אז לא למהר ולהכביר מלח.
  3. מכסים את הסיר בנייר כסף ומעליו מניחים את המכסה, כך שיהיה די אטום. שולחים לתנור לשלוש שעות שחומם מראש ל-170 מעלות.
  4. מגישים כך או עם 2 כוסות אפונה קפואה שמוסיפים לסיר בעשר הדקות האחרונות לאפייה. פנכות עמוקות לכל סועד ולחם סודה אירי, ובצד - גינס, אלא מה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
מנצח את המכשפות. מרק בורשט
צילום: shutterstock
מומלצים