שם בשביל כולם: סיפורה של "אם הפצועים"
אחרי שבעלה נפטר דליה בדש-שץ מצאה את עצמה לבדה, אחראית יחידה לגורל בתה. שינוי שעשתה בחייה גרם לה להבין שהיא אישה חזקה שצריכה אתגרים בחיים - עם הידיעה הזו החליטה שתפקידה הוא לעזור לאחרים. היום, כשהיא מכונה "אם הפצועים" ומלווה פגועי הלם קרב ואת משפחותיהם, היא משתפת במפעל החיים שלה

"כל בוקר, כשאני מתעוררת, אני חושבת לעצמי איזה מעשה טוב אעשה היום. לא ייתכן שיחלוף יום מבלי שאעזור למישהו, אקדם את ענייניו, אקשיב לו או אלך לקראתו. אומרים שככל שהאדם נותן כך הוא גם מקבל, ואת הגישה הזו אימצתי לעצמי והפכתי אותה לדרך חיים. התשוקה להעניק משלי צמחה אצלי עוד מילדותי, בבית שבו גדלתי, שבו ראיתי כיצד אמי, ובעיקר כיצד אבי, מקדישים את חייהם לזולת.

 

אבי, אליהו דויד בדש, היה עבורי דגם לחיקוי ולהערצה. היהודים קראו לאבא "אלידוֹויד", הבריטים כינו אותו "מיסטר בדש", והערבים "חוואג'ה-אדאוד", אך הוא נותר אותו אדם בכל אחד משלושת הכינויים הללו - "המוכתר" של כרכור ששמו הלך לפניו באזור כולו. המושל הבריטי של אזור חיפה בתקופת המנדט, איוונס, נהג לקרוא לאבא "האיש שלנו, מיסטר בדש", ובשל יחסי הקרבה שיצר עימו, הצליח אבא לפעול דרכו למען היישוב - להשיג סרטיפיקטים לעלייה, לשכנע את הרשויות "לעצום עיניים" בעת שרכש נשק לשם הגנה עצמית בתקופת המאורעות, ולהביא לשחרורם בערבות של ארבעים אנשי קורס המ"מים ב"הגנה", וביניהם משה דיין, שנעצרו על ידי הבריטים.

 

"אתם מכירים את חוואג'ה-אדאוד?" שאלו הפלסטינאים מיהודה ושומרון כאשר פגשו את קרוביהם מכפרי המשולש לאחר מלחמת ששת הימים.

 

"תנו לי מאה בדשים כאלה," אמר אברהם הרצפלד כאשר פגש את אבא, "ואני בונה את המדינה!" (מתוך "לחזור אל החיים", מאת דליה בדש-שץ)

 

לבי עם החיילים

הכל התחיל עוד בבית אבא, גדלתי בכרכור ואבי היה אחד ממייסדי המושבה שגם נקראה "אחוזת לונדון" על שם אנשים ציונים מלונדון שרצו לבנות להם בית בארץ ישראל. מסביבו היו מתגוררים הבריטים ששלטו בארץ ואף מינו אותו למוכתר המועצה. כולם יהודים, אנגלים וערבים ידעו מי היה אבי, מר בדש ומדי ערב הוזמנו לביתו. הוא היה דמות מרכזית, דמות שהזכירה את אברהם אבינו, עזר ואירח את כולם.

 

בימיה הראשונים של המדינה החלטתי שאני חייבת להתגייס לצה"ל ושירתתי כקשרית במלחמת העצמאות והייתי בין החיילות הראשונות שהתגייסו לצה"ל. במלחמה כבר נחשפתי לחיילים פצועים, אני זוכרת כיצד לילה אחד יצא גדוד 33 לכבוש את הכפר הערבי טנטורה, ששימש נמל להברחת נשק לכפרי המשולש מלבנון וכבסיס יציאה להתקפות על התחבורה היהודית על כביש תל אביב-חיפה. לוחמי הגדוד יצאו לדרך ותוך זמן קצר כבר קיבלנו ידיעות על חילופי אש, פצועים והרוגים. בשמונה בבוקר נכבש הכפר אך במחיר כבד מאוד-חייהם של ארבעה-עשר לוחמים.

 

שנתיים לאחר שהתגייסתי, השתחררתי מהצבא ושבתי לבית הוריי בכרכור, שם יחד עם אברהם, בעלי הקמנו חיים משותפים. תחילה עבדתי בשדה התעופה של עין שמר, בין היתר במזכירות מועצת פרדס חנה, הנהלת חשבונות של המועצה ועוד שלל עבודות וקורסים שרכשתי. עם הזמן נהפכתי לרעייתו של ראש המועצה לאחר שבעלי פרש מצה"ל והיה עלי לארח אישים רבים בביתנו.

 

בסמוך לביתי בכרכור נמצא הבסיס הצבאי המפורסם מחנה שמונים. בלילות הייתי מתעוררת לקולות צעידתם וריצתם של חיילים. אלו היו חיילים שנענשו בגין עבירה משמעתית והעונש היה להריצם. לבי היה יוצא אל החיילים המסכנים ומשום כך החלטתי לאמץ את חיילי הבסיס וכך הפכתי לדודה המחנה.

 

שם בשביל כולם ()
שם בשביל כולם 

 

בינתיים בעלי נפטר כתוצאה מסיבוכים רפואיים ונשארתי לבד לגדל את בתנו, בתיה. מצאתי את עצמי לבד, אחראית לגורלה של בתי והתמודדתי עם האבל וחסרונו של בעלי, שהיה בעל אישיות דומיננטית שמילאה את כל עולמי. מה שעזר לי להתמודד עם הכאב היו מסעותיי לחו"ל שהפכו לעניין כמעט כפייתי. באחד הימים נרשמתי לקורס של ה"דיילי קרנגי", שם נשאתי הרצאות מול קהל וגיליתי כי קיים בי צד אחר, אישה לוחמנית, חזקה שיש לה מה לתת. הבנתי שהגיעה העת לחפש לי אתגרים חדשים, החלטתי להתפטר מעבודתי בניגוד לכל העצות שקיבלתי מהמשפחה והחברים.

 

התנדבתי להיות גם הדודה של חיל השריון, שם מינו אותי להיות אחראית בכל הנושאים שקשורים בהטבת תנאי החיים של חיילי חיל השריון - משם התפקיד רק גדל. התחלתי לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה. לא הסתפקתי רק בעבודתי בתוך האגודה למען החייל ושאפתי לסייע בהתנדבויות נוספות.

 

אמא לכל הפצועים

לאחר תקופה החלטתי לעבור לתל אביב, שם היו משרדי האגודה למען החיילים ולכן הפסקתי את פעילותי כדודה של המחנה ומהר מאוד חיפשתי גופים חדשים בהם אוכל לתרום ולהתנדב. ואכן הצטרפתי לקבוצת אל"י, אהבה לחיילי צה"ל, והתלוויתי לפעילותיו של שמחה הולצברג,

"אבי הפצועים" וכך הפכתי להיות המזכירה של עמותה שנועדה לעזור לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. שמחה היה מורי ורבי בכל הקשור להתייחסות לפצועי צה"ל וממנו לקחתי השראה.

 

התפקיד היה כרוך בלהגיע לבתי חולים בכל רחבי הארץ ולקבל פצועים זה אחר זה לביתי לתת תמיכה, לחלק מתנות, לארגן ימי הולדת ועוד. עברתי ממיטה למיטה והתעכבתי ליד כל פצוע. באמצעות העמותה על שם נונטס שהייתה צמודה למחלקת הנפגעים, קיבלתי טלפונים ודיווחים על פצועים חדשים בכל רחבי הארץ.

 

לעבור את כל התהליך ההשתקמות הראשונית עם פצוע קשה היא תובענית מאוד, אך יש בה גמול. מצאתי כוחות נפשיים עצומים ועזרתי להם למצוא תקווה. לא ניתן לתאר את תחושת האושר שזה נתן לי לשמוע את מילותיו מלאות התודה של הפצוע. עד היום לא עזבתי את משפחות הפצועים ואני מאושרת שאני יכולה להמשיך לעזור לאלה הזקוקים לי ולכן החלטתי לשתף את הציבור בסיפור שלי בתקווה שייתן השראה לאחרים. לפני שלוש שנים חברתי לעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) שערכה את האירוע הנפלא של השקת הספר ואני משקיעה את כל מרצי בשיתוף פעולה עם נט"ל לתיאום סדנאות לפגועי הלם קרב ומשפחותיהם.

 

  • דליה בדש-שץ קיבלה את אות הנשיא, כונתה גם "אם הפצועים" ואף קיבלה אות "יקירת העיר תל אביב". היא אישה שראויה לכבוד על עבודת הקודש וההתנדבות שלה. בספרה "לחזור אל החיים" נחשפים את סיפוריהם של של שבעה עשר מפצועי צה"ל שנפגעו קשות במהלך שירותם הצבאי אם זה מפיגועי טרור/מבצעים או תאונות אימונים. זה מסע ארוך בו היא מתארת את תהליך השיקום של הפצועים.

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה שם בשביל כולם: סיפורה של "אם הפצועים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    למען כל הפצועים - דלה בדש-שץ
    לחזור אל החיים - עטיפת הספר
    הערוץ פועל בשיתוף עמותת "רוח טובה". לחצו למידע נוסף
    יד שרה
    כיתבו לנו