להוציא את ההתאבדות מהארון

בינואר 2007, בהיותה חיילת בת 18, התאבדה בתי דורון אסף. היה זה שבר שחצה את חַיי ואת חיי משפחתי. מטאור ענק חבט בי והעיף אותי מחוץ לעולם. לא ידעתי איך ואם בכלל אוכל לחזור אי פעם לחיים. בתוך העצב והיגון שממש שרפו אותי החלו להגיע לביתנו הורים לנערים אובדניים בבקשה למתן עזרה. תוך זמן קצר מצאתי עצמי מגויסת להצלת נערים אלו כשבמקביל אני לומדת את הנושא לעומקו. נחשפתי לעולם מוכחש ומבויש ואז הבנתי כמה עמוק גם אני הייתי שרויה בעולם זה שבו אין מידע מינימלי ולא מדברים על זה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בשר זה שואה / גארי יורופסקי 

שחררו את קורבנות העינויים הזרים / בלה קאופמן

מפגישותיי עם הורים וממה שהיה נחלתי עד להתאבדותה של בתי, הבנתי כמה קשה ומתסכל מצב המשפחה כשבן משפחתם נכנס למדרון החלקלק שבו מנהלים אותו הדיכאון ותחושת חוסר הטעם. "בשביל מה?", זה המשפט שאני שומעת מאנשים אובדניים. וכאן נכנסים המבוגרים. אנחנו מצווים לחבר אותם ל"מה", לטעם שאבד להם. מהר מאוד הבנתי עד כמה ניתן למנוע, איזה כוח יש למתן תשומת לב, כמה משמעותית התמיכה, ההקשבה וההכוונה.

יהיו כאלו שיתעקשו עד מותם אך את הרוב ניתן להציל אם נחבר אפילו לשביב תקווה קטן. הרוב הגדול אינו רוצה למות אלא לקחת לרגע חופש מהחיים. הפנייה לאובדנות באה ממצוקה קשה ומתחושת מלכוד כשנדמה שנסתמו כל האפשרויות והאופציה היחידה היא פגיעה עצמית. בגיל צעיר אין הבנה שהתאבדות היא פתרון סופי לבעיה זמנית, וכשניתן לדבר, משהו נפתח וניתן להציל.

התאבדות אינה באה מתוך בחירה. התאבדות היא תוצאה של עצב עמוק, של כאב קשה מנשוא. אין פה בחירה, יש מצוקה שכל מי שיכול, חייב לעזור בה. שתי מסקנות ברורות מנחות אותי היום. האחת: המילה התאבדות חייבת לצאת מהארון. השנייה: ככל שמעגל הסובבים את הנער משתף בתוכו פעולה, יכולת המניעה גדלה. זה מתחיל במעגל ההורי, כשאבא ואמא פועלים במשותף, וממשיך למעגלי הורים-בית ספר וקבוצת השווים - חבריו.

אחרי שדורון התאבדה, כשכבר לא יכולתי לספר לעצמי סיפורים, נפלו עליי התובנות כמו גשם. התברר לי שהמחקר בנושא האובדנות מתקדם ויכול לסייע רבות אך הבורות בשטח משוועת. גם כיום לא מדברים על אובדנות מחשש לחיקוי ולהדבקה.

אובדנות לא מתרחשת דווקא במשפחות לא טובות, היא נמצאת גם במשפחות הכי טובות. פגשתי הורים נהדרים לילדים נהדרים שמחמת הבושה, הפחד וחוסר הידיעה איבדו את ילדיהם. השליחות שלי היא לעזור למבוגרים שבסביבת הנער להתחבר אל הכוח שלהם, להעצים אותם כדי שיעצימו את ילדם, שלא ישקעו איתו בדיכאון ובחוסר התוחלת שלו, להוריד את האשמה והכעס מכל הצדדים משום שרגשי אשמה וכעס הם יועצים גרועים, בעיקר במצבים האלו.

תוכניות מניעה שמתקיימות במקומות שונים בעולם ובארץ הוכיחו חד-משמעית שעם היערכות נאותה ועם דיבור על כך, יש הורדה של עשרות אחוזים במספר המתאבדים.

יש ערים שבהן בתי ספר הזמינו אותי ועוד אנשי מקצוע לדבר על אובדנות משום שנפלו שם כמה אסימונים. האפקטיביות גדלה כשבתי הספר חושפים הרצאות אלו להורי התלמידים. כך נוצר שיתוף במקום חשדנות הדדית שמתקיימת לעתים בין הורים לבית הספר.

בצה"ל הורידו את מספר המתאבדים בצורה ניכרת בעקבות תוכנית מניעה רב שנתית. אין סיבה שתוכנית שכזו לא תיכנס לבתי הספר. במשרד החינוך מוכרחים להתעשת ולהתחיל לחסוך בחיי אדם יקרים. השיח על התאבדות אינו הגורם אלא ההיפך. בית ספר שהתרחשה בו התאבדות הוא בית ספר בסיכון. היעדר שיח פתוח עם תלמידים לאחר אסון כזה יביא את ההתאבדות הבאה. הגופים המקצועיים במשרד החינוך עושים מאמץ ניכר אך מקבלי ההחלטות במשרד החינוך ממש לא קופצים על ההזדמנות להצלת הנוער. התחושה שלי היא שאיבדתי את בתי כי לא ידעתי את מה שאני יודעת כיום.

כשאנחנו מדברים על 500 מתאבדים בשנה, מתוכם כ-20 אחוזים הם בני נוער, ניתן להבין כמה נשמות טהורות אפשר יהיה להציל אם היו מפעילים תוכנית מניעה. הבת שלי התאבדה חודש וחצי לאחר גיוסה. האובדנות הייתה שם עוד בהיותה תלמידה. לשם ההגינות חשוב לי לומר שאינני תולה את האשם בבית הספר, אני בודקת רק את עצמי, אך אם הייתה תוכנית מניעה אולי היו יכולים לעזור לה ולנו.

הכותבת חברת עמותת "בשביל החיים " שהוקמה על ידי בני משפחות שיקיריהן התאבדו ועל ידי אנשי מקצוע המתמחים בתחום. העמותה נאבקת על תקצובה של התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il