שתף קטע נבחר

אישה מוכה עזבה וקיבלה רק 35% מהכתובה

פסיקה בעייתית של בית הדין הרבני באשדוד. אישה שחזרה לביתה אחרי ששהתה במקלט לנשים מוכות החליטה להתגרש סופית. הדיינים קבעו שאלימות העבר לא נחשבת, והזכירו שנהגה לקלל בבית. הפיצוי צומצם

אישה מוכה אשר סבלה מאלימות פיסית ומילולית מבעלה, הגישה נגדו תביעת גירושין ותוספת כתובה. בית הדין הרבני לא הצליח להכריע והחליט לפסוק על דרך הפשרה, ולחייב את הבעל האלים ב-35% בלבד מסכום הכתובה. מדוע ומה היה ניתן לעשות אחרת?

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

 

בעבר, תוספת הכתובה - אותו סכום שהבעל נותן לאישה במעמד הנישואין - נתפסה בעיקר כ"הצהרת אהבה". כיום נוהגים בתי הדין לפסוק יותר ויותר את סכום הכתובה וחשוב להכיר את הזכות הזו. ככלל, אישה זכאית לקבל את כספי כתובתה כל עוד לא הוכרזה על ידי בית הדין כ"אישה מורדת" – דהיינו אישה שמורדת בתפקידיה כרעיה. נשים שעוברות התעללות, נשים נבגדות או שהגירושין אינם מיוזמתן או באשמתן, לרוב זכאיות לכתובה.

 

המקרה המדובר הגיע לפתחו של בית הדין הרבני האזורי באשדוד. במסגרת תביעת גירושין דרשה אישה מוכה את כספי כתובתה העומדים על 100 אלף שקל. היא טענה בין היתר שבגין האלימות כלפיה היא נאלצה לשהות כחודשיים במעון לנשים מוכות. כנגד הבעל אף הוגש בעבר כתב אישום בגין איומים ואלימות, והוא הודה בהם במסגרת עסקת טיעון. למרות האלימות הפיזית חזרה האישה לבעלה אבל לדבריה שלום הבית שרד רק כשנה וחצי: הבעל אומנם הפסיק להכות אותה, אבל מעולם לא חדל לנקוט כלפיה אלימות מילולית קשה.

אילוסטרציה. חתימת כתובה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
אילוסטרציה. חתימת כתובה(צילום: shutterstock)

הבעל טען מנגד שהאישה אינה זכאית לכתובה. לדבריו, הוא מעולם לא היה אלים והודה במעשים רק כיוון שהבטיחו לו שלא יורשע. לדבריו, האישה היא זו שנוהגת כלפיו וכלפי אמו באלימות מילולית, ואף איימה כי תפנה למשטרה ותפגע בבנם המשותף.

 

לא הסכים לטיפול

הרבנים יקותיאל כהן, מיכאל צדוק ואברהם מאיר שלוש, הציעו לצדדים ללכת לטיפול באלימות ולנסות שלום בית. האישה הסכימה אבל הבעל סירב בתוקף וביקש להתגרש,

עובדה שסייעה לדיינים בהכרעה הסופית.

 

הדיינים קבעו שהם התרשמו שמדובר בבעל אשר "נהג קצת באלימות כלפי אשתו". משכך, העובדה שהאישה פתחה נגדו בהליכי גירושין, אין בה כדי לשלול את כתובתה. מצד שני, האישה הוכיחה במהלך הדיונים שגם היא קיללה את בעלה. נקבע שאומנם מי שמקללת כתגובה לקללה אינה מפסידה את כתובתה, אך בית הדין לא הצליח להכריע מי מהצדדים הוא שהביא לגירושין.

 

משכך החליטו הדיינים לפסוק על דרך הפשרה ללא הסכמת הצדדים, ובמקום שהאישה תקבל את מלוא הכתובה, היא תקבל 35 אלף שקל בלבד בכפוף לוויתורה על כל דרישה רכושית נוספת.

 

הרתעת בעלים באמצעות תביעה נזיקית

כמה נקודות מעניינות עולות מהפסיקה. ראשית, בעוד ששופט אזרחי לא יכול להכריע על דרך הפשרה ללא הסכמה מפורשת מהצדדים, בית הדין הרבני מוסמך לעשות זאת לפי ההלכה. שנית, בית הדין הרבני סבר שחזרת האישה לבית אחרי מקרי האלימות הפיזית היוו ויתור שלה על זכויותיה.

פסק הדין התייחס רק לאלימות המילולית שננקטה לאחר ששבה לבעלה.

 

הקושי של הדיינים היה נעוץ בהעדר חקירה מעמיקה בשאלה מה החזיר את האישה לחיק הבעל. נשים מוכות רבות חוזרות לא מפני שהן "מחלו" על היחס האלים והמשפיל כלפיהן אלא מסיבות אחרות, בהן חוסר יכולת כלכלית, ובעיקר חוסר יכולת נפשית להכיר בהיותן קורבן לאלימות.

 

אין ספק שטיפול בן חודשיים במקלט אינו מספיק בכדי להחלים ולהפוך מאישה מוכה לאישה עצמאית וחזקה. חבל שבית הדין או עורך הדין לא נתנו דעתם לסוגיה זו, שכן אם היה מוכח שהאישה חזרה מסיבות של "אין ברירה", ולו בעולמה הסובייקטיבי, היא לא הייתה מפסידה 65% מהכתובה.

 

מומלץ לאישה זו, ולאחרות שחוו מסכת דומה, להגיש תביעה נזיקית לבית המשפט ולדרוש מימון של טיפול נפשי ועיכוב בהתפתחות כתוצאה מהאלימות. התביעה תהיה קלה להוכחה, שכן הבעל הודה במשפט הפלילי ולכן בית המשפט יידרש רק להכריע בגובה הנזק.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים