לא תכננתי להפוך לבת זוג מציקה ובכיינית

בקול רועד היא אמרה "זהו, זה קרה! כמו שאמרת לי זה פשוט קרה! הפכתי לאישה הזו, לאישה המעצבנת והמתבכיינת הזו שכל חיי נשבעתי שלא אהיה". ארבע שנים לפני הטלפון הזה נפגשנו אני והיא בבר, כמו שנהגנו כשהיינו רווקות נטולות ילדים ומחויבויות, רק שאז אני הייתי עם ילדה בת פחות משנה בבית והיא עוד לא הייתה נשואה.

עוד בנושא:

תמיד פולני: 10 סימנים שאין לה חשק מיני 

אפליה מתקנת: יוצא רק עם נשים ממוצא מזרחי

אל תדליקו סתם: 10 דרכים לריב נכון

מרוטה ומוצפת פרקתי את אשר על ליבי באוזניה וסיפרתי לה איך הפכתי לאישה נוראית ובכיינית שרק מתלוננת, מנדנדת ונותנת פקודות לבעלה. היא, מצידה, מאוד ניסתה לעזור אבל לא הצליחה להזדהות, ובכן, עד שהאישה הבכיינית והמתלוננת הזו השתלטה גם עליה.

פחות מגניבה, יותר מגיבה

זה קורה בעיקר אחרי הילד הראשון. מסיבות מובנות החיים משתנים ואת מוצאת את עצמך פחות מגניבה ויותר מגיבה. הוא נכנס עם חיוך בערב הביתה ואת כבר רוצה להרוג אותו.

"איך ייתכן שהוא מחייך? הוא לא יודע מה עבר עלי פה בבית!?", ועוד לפני שהוא מספיק לשאול, את כבר עמוק בתוך המסע לארץ ההגזמה. "אל תשאל איזה יום מזעזע היה לי!", תטיחי בו. "היא כל היום הייתה על הידיים, הייתה הפסקת חשמל אז לא היו מים חמים לשטוף אותה.

"נסעתי לטיפת חלב ושכחתי את הפנקס בבית אז הייתי צריכה לחזור, היא עשתה 8 פעמים קקי ובנוסף, אימא שלך קפצה לפה להביא אוכל בלי לתאם איתי, כאילו שאין לי חיים". אז למה אנחנו עושות את זה? למה אנחנו מרגישות צורך לנפח את סבלנו? איך הפכנו מנשים מדליקות, קלילות ומלאות שמחת חיים לטרחניות מתבכיינות? תמשיכו לקרוא.

מודל של גירוי ותגובה

ניתן להסביר את מה שקורה על ידי עקרון קלאסי בפסיכולוגיה ביהביוריסטית, לפיו גברים, באופן כללי, אדישים יותר מנשים למתרחש סביבם, ופחות רגישים ושמים לב. כתוצאה מכך, הם אדישים לבלגן בבית (איזה כיף להם) או לאישה המרוטה הנמצאת במרכזו. סתגלניות שכמונו, אנו הנשים פיתחנו ארסנל של התנהגויות לא מחמיאות על מנת לגרות את הגברים לתגובה.

באוסף ההתנהגויות ניתן למצוא את "הפרצוף החמוץ", התשובות הקרירות והגרוע מכל - "העיניים המתגלגלות". אנחנו טובות בחוסר הפרגון: "ואז הוא אמר לי שהוא הולך לכדורסל! כדורסל?! מה נראה לו?". וגם בהגזמה דרמטית: "אני לא רוצה לדבר איתך יותר ותשכח מסקס!". ובל נשכח את ההתבכיינות המסכנה: "אתה לא רואה אותי ולא אכפת לך ממני בכלל... אני לא מבינה למה התחתנו". 

הם, מצידם, לא מבינים מה נפל עליהם, ולרוב יפתרו בינם ובין עצמם את הסוגיה במשפט "היא הורמונאלית" ויפנו לעיסוקיהם. הבעיה היא שקלות הדעת והנפנוף רק מטריפים אותנו יותר, ובפנים אנחנו מתחילות לבשל את ההתפרצות הבאה. יענו, אם אתם לא מתייחסים אלינו או לא רואים את העזרה לה אנו זקוקות (לרוב בגלל שאתם בנויים אחרת או לא ממש יודעים מה אנחנו צריכות מכם ואיך להתנהג), אנחנו נעשות מתוסכלות ועושות הכול כדי לקבל את ההכלה וההבנה שאנחנו כל כך כמהות אליהן.

הבעיה נוצרת כשאנחנו עושות זאת על ידי התנהגות שלילית, אשר לא יוצרת אהדה או יחס חיובי מצידכם, להיפך - זה רק מרחיק אתכם מאיתנו, כך שלבסוף אתם ממשיכים להתעלם ולהתכנס, בזמן שאנחנו ממשיכות להתפוצץ. הבנתם? אתם הופכים לנמנעים ואדישים ואנחנו הופכות למתלוננות ובכייניות סדרתיות.

אבל לסבול בשניים זה נחמד כפליים! או שלא

מעגל גירוי תגובה זה, נעוץ בשוני בסיסי וידוע בין המינים. בזמני לחץ וקושי כמו בתקופה שאחרי לידה, גברים נוטים להתכנס פנימה. הם צריכים את השקט, את היציבות והשלווה הדרושים להם על מנת לפתור סוגיות שמטרידות אותם. אנחנו, בדיוק ההיפך. אנחנו צריכות לחלוק, לפרוק, לדבר, לספר והכי הכי אנחנו רוצות – עדות לסבל.

מה כוונתי בעדות לסבל? להלן ציטוטים שיסבירו את זה היטב: "אני חייבת לעשות דרמה כדי שיבין כמה היה לי קשה, אחרת הוא יחשוב שאני יושבת בבית כל היום ללא מעש", "אם אני לא אתלונן, הוא לא ידע כמה אני סובלת", "אני אעשה לו פרצוף כדי שידע שאני ממש לא מרוצה ושקשה לי", "הוא חושב שכיף לי להישאר בבית עם התינוק... הוא לא יודע איזה עבודה קשה זו! הוא עוזב את הבית כשהוא נקי וחוזר והבית שוב נקי, הוא לא מבין מה הלך פה באמצע", "שהוא יישאר עם ילד חולה בבית, נראה אותו!" וכיוצ"ב.

ואנחנו רוצות הכול. גם להיות אמהות טובות, גם לפתח את עצמנו, גם לשמור על בית נקי וגם להיות בנות זוג מהממות. אבל אנחנו לא מצליחות לעשות הכול ב- 100 אחוז, והדבר הראשון שנפגע זה הזוגיות. זה מחרפן אותנו לראות אתכם יוצאים מהבית לעיסוקים שלכם, זה מחרפן אותנו שאתם לא שמים לב למה שהולך סביבכם או שפשוט פחות אכפת לכם! זה מחרפן אותנו שכשאנחנו משאירות אתכם עם הילדים אתם משחקים אותה כאילו "מה הבעיה? היה ממש כיף!".

ופעמים רבות אנחנו פשוט מרגישות שכל מה שאנחנו רוצות זה שהם ידעו. שידעו שכשהיינו בנות 16 רובנו לא פנטזנו על להוציא במשך שעה כתמים של עגבנייה מהחולצה הלבנה שלהם או של הילדים, לא פנטזנו על לאסוף את הלכלוך שהם משאירים בסלון כל ערב אחרי שצפו בטלוויזיה, לא חשקנו בלדבר בשפת תינוקות כל היום או ללכת עם העגלה לסופר. לא! לא כולנו אוהבות את זה. עבור רובנו זה משעמם, מטריד, גוזל אנרגיה ומעייף.

אבל אנחנו מבינות שזו תקופה ושזה חלק מהמשחק הזה של החיים. "לך יש את התפקידים שלך (לעבוד- לעבוד-לעבוד), לי יש את שלי (קיום האנושות)". אבל אנחנו לא רוצות לסבול לבד, זה כבר יותר מדי בשבילנו. זה אולי מזעזע אבל זו האמת. אנחנו בסך הכול מחפשות עדות לסבל. אנחנו רוצות להרגיש שאתם באמת אבל באמת מבינים את כאבנו וסבלנו.

למה זה חשוב לנו שתבינו אותנו?

כי יש לנו צורך אינטנסיבי בפורקן רגשי. צורך שצץ בכל רגע נתון ובייחוד ברגעי המנוחה שלך. הנדנוד, התלונות וההתבכיינות לא מגיעים ממקום של רחמים עצמיים (אנחנו תותחיות ואנחנו יודעות את זה), אלא ממקום של שיתוף. אתם לא רואים את זה ככה וזה מובן. זה מטרד עבורכם! התלונות, הנדנוד, ההתבכיינות. אני מבינה ואתם צודקים - אין בזה שום קסם.

אבל אתם שוכחים משהו מאוד חשוב - כל עוד האישה שלכם מתבכיינת באוזניכם, אזי מצבכם עוד טוב. אישה שכבר לא מתלוננת ומתבכיינת לכם, זה כבר מסוכן, כי אז יש סיכוי טוב שהיא מתבכיינת באוזניו של מישהו אחר (ולא, זו לא חברה שלה), מישהו שבעיניה נותן לה מענה רגשי מספק, מישהו שמקשיב לסבלה, מישהו שמוכן לשמוע ולא מבקר את ההתפרקות שלה, מישהו שמתייחס אליה והוא לא אתה.

כי בעצם, בין השורות גיליתי שאנחנו מתבכיינות ומתלוננות מתוך געגוע. אנחנו מתגעגעות לימים בהם השיחות שלנו היו מעניינות. ממש מעניינות! עמוקות, פילוסופיות... לימים בהם כל מה שהיינו צריכים להחליט זה איזה Take Away מזמינים ולאן ניסע בסופ"ש. אנחנו מתגעגעות אליכם, אל עצמנו אל הזוגיות והחברות שלנו לפני שאוטוסטראדת החיים הכתה בנו. ואנחנו מבטאות את זה בצורה הכי גרועה ולא משיגות את המטרה. גם ילדים לפעמים מרביצים בכדי לקבל תשומת לב, אנחנו פשוט מתבכיינות ומתלוננות.

אז מה עושים?

אנחנו לא מבקשות שתעשו משהו עם הבכיינות שלנו, לא רוצות או צריכות פתרונות, לא באמת מאמינות שתעשו יותר בבית רק רוצות – חמלה והכלה. תנו לנו לדבר, אל תצחקו עלינו, אל תזלזלו ברגשות שלנו, בדרמטיות חסרת הפרופורציה לטעמכם או ב"בכיינות הנשית". כשהיום שלכם נגמר אתם רוצים לרבוץ ולנוח, כשהיום שלנו נגמר אנחנו רוצות להתלונן ולהתבכיין.

בכדי שכולנו נצא מאושרים, תנו לנו חמש דקות לספר לכם איך באמת עבר עלינו היום. תתעניינו באמת, אל תתעסקו בדברים אחרים, רק תקשיבו למפל הרגשי שלנו, תנסו להבין איך זה מהצד שלנו (לא כל שיחה איתנו אומרת שאתם נידונים למשפט). למעה, אתם לא צריכים לומר מילה חוץ מ"אני מבין" ולחבק, זהו! כל כך פשוט לביצוע והרווח כל כך גדול!

וחוץ מזה, אל תשכחו שזה זמני בלבד. כשהילדים יגדלו וחיינו יחזרו להיות קצת יותר חופשיים, אנחנו רוצות לחזור להיות מגניבות וקלילות. אבל האם תישאר לנו זוגיות עד אז? בכדי שתישאר, אל תתנו לנו להרגיש אשמות שאנחנו כאלה (גם ככה אנחנו שונאות את זה).

כמו שאתם לא רוצים להרגיש אשמים על הרביצה והגרבוץ על הספה, אנחנו לא רוצות שיגידו עלינו "הורמונאלית", "מתבכיינת", "משוגעת" או "חולת שליטה". ככל שאתם שוללים יותר את התבכיינות שלנו אתם רק גוזרים על עצמכם יותר ממנה. הרי לא נשתנה, לא אתם ולא אנחנו. אז בבקשה, אפשרו לנו לחשוף את המגרעות שלנו ונאפשר לכם את שלכם. זה כל העסק.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

ליגד גרנית פורת - מדריכת חיים, מאמנת אישית ומקימת הסדנה ליצירת זוגיות