להיות בת זוג טובה בלי להפוך לסמרטוט

הכי אני אוהבת את הנשמות הטובות. את הגברים הנחמדים והנשים טובות הלב והנפש שמקבלים סטירות מהחיים. אני הכי אוהבת שהם מגיעים אלי, יושבים מולי ושואלים את עצמם למה ואיך? איך יכול להיות שזה קורה לי? מה לא נתתי? מה עשיתי רע? זה לא שאני נהנית מהסבל שלהם, חלילה. אני נהנית כי בליבי אני יודעת מה הם הולכים ללמוד ואיזה אסימון ענק הולך ליפול להם. אסימון שישנה את חייהם.

עוד בנושא:

זוגיות: אף אחד לא רוצה להתחבק עם סמרטוט

רק אבא שלי נשאר סמרטוט. כפי שהיה תמיד

הם כל כך אוהבים, אז למה הם נכשלים בזוגיות?

גם לי זה קרה, אני זוכרת את היום בו האסימון נפל לי: זה היה בגיל מאוד צעיר. גם אותי, כמו רבים מאיתנו, גידלו על ערכי החברות, הטוב, העזרה לזולת וכד'. מה שיצר ילדה נחמדה, תמימה, טובת לב שמוכנה לעזור ולתת מעצמה. כתוצאה מכך הייתי מוקד קל להתעללות של ילדות אחרות. כך, למשל, הן היו קובעות איתי ולא מגיעות, או מקנחות את האף ואומרות לי לזרוק את הטישו לפח, מה שהייתי עושה.

הייתי חוזרת כל יום הביתה בוכה מבית הספר כשאני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר? בשלב מסוים, כשהייתי בת 10 והמצב החברתי היה כבר קשה מדי, עברתי לבית ספר חדש, כשאני כבר חכמה יותר.

אני זוכרת את הרגע בו החלטתי להגיד לא. זה היה בשבוע הראשון בבית הספר החדש, כאשר ילדה אמרה לי להישאר בהפסקה תורנית במקומה. באותו רגע משהו קרה: מהפחד שההיסטוריה תחזור על עצמה אמרתי לה: "לא! את נשארת!". הילדה פעורת הפה נשארה בכיתה, ואילו אני התחלתי בחיים החדשים שלי.

האם אני מקבל/ת את מה שאני רוצה?

תסתכלו מסביבכם, תסתכלי עליך, תסתכל על עצמך, תסתכלו על גברים ונשים מצליחים באמת, מה ההבדל? בתור ילדה, הדרך שלי לקבל אהבה מהסביבה הייתה דרך ציות, התחנחנות וריצוי. היום אני רואה את הטכניקה הזאת אצל הלקוחות הבוגרים שלי. אני רואה איך אתם עובדים קשה כדי להיות כל מה שבני זוגכם רוצים ועדיין לא מקבלים מהם את מה שאתם רוצים.

אני רואה איך אתם נותנים הכול מעצמכם לילדים רק כדי שיזלזלו בכם, אני רואה איך אתם תעשו הכול על מנת לרצות את הבוסים שלכם ואת ההורים שלכם ללא הפסקה, אני רואה איך אתם פשוט לא יודעים להגיד לא, ובצדק. זה קשה לומר לא. יש לזה מחיר, זה דורש התמודדות עם הפחד הכי גדול שלנו - שלא יאהבו אותנו, שינטשו אותנו.

דוגמאות:

• "אני לא אגיד להורים שלי שלא בא לי לבוא לארוחה אצל הדודה מיבנה, כי אז הם יהיו עצובים ומאוכזבים (ויאהבו אותי פחות)."

• "אני לא אגיד לבעלי שאין לי כוח לשכב איתו גם היום (כי אז הוא יעזוב אותי), אני אמציא תרוץ עלוב במקום או אעשה בלי חשק."

• "אני לא אגיד לבוס שלי שאני חייב להגיע ללימודים בשמונה ואעמוד על זה (כי הוא יעשה לי פרצוף ואולי יפטר אותי)."

• "אני לא אגיד לילד שאין לי כוח לטגן לו שניצל אמיתי (כי אני אהיה אימא/אבא רע/ה והוא יאהב אותי פחות)."

• "אני לא אגיד לחברה שלי שלא בא לי להיפגש איתה לקפה כי אין לי אנרגיות (כי היא תאהב אותי פחות ולא תרצה להיות חברה שלי)."

• "אני לא אגיד לחברה שלי שזה לא לעניין שהיא יושבת רגל על רגל בזמן שאני מכין ארוחת ערב, יורד עם הכלב ומדיח כלים (כי היא עוד עשויה לעזוב אותי)."

דוגמאות:

• "מאמי, אולי אני יכולה לעזור לך במשהו? להכין לך ולחברים שלך אוכל לערב פוקר שלכם? (הוא וחבריו יאהבו אותי, אני אישה מעולה)."

• "ילדה שלי, בואי אני אסיע אותך לחוג, חבל שתיסעי על אופניים. בואי, אבא ייקח אותך (אני אבא נהדר, היא תאהב אותי)."

• "אני אעבור על זה בשבילך בבית, אתקן ואשלח לך (מופנה אל הבוס שלך על מנת שיאהב ויעריך אותך יותר)."

• "אחי היקר, אני אקח את אימא ואבא מהשדה, זה רק שעה וחצי מהבית שלי, לא נורא (הם כולם ממש יאהבו ויעריכו אותי על זה, אין עלי!)."

נתינה זה דבר טוב, אך זכרו לשים גבולות

אתם בטח אומרים לעצמכם, מה רע בלתת לזולת? מה רע בלהעניק? מה רע בלרצות להיות בן אדם טוב? אז זהו, שזה לא רע, זה אפילו נפלא, כל עוד זה לא על חשבונכם וכל עוד זה בגבול הטעם הטוב. כי בואו נבהיר משהו: אין כזה דבר אלטרואיזם טהור. כאשר עושים משהו למען האחר, תמיד מרוויחים מזה משהו. נכון, אכפת לכם, אך עם זאת חשוב שתדעו - ההנאה בלתת גם היא אגואיסטית.

כל דבר, אבל כל דבר שאנחנו עושים למען אחרים, גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אנחנו לא יודעים לומר לא כי אנחנו מחפשים אהבה, כי אנחנו רוצים להיות בסדר כל הזמן ועם כולם. אנחנו מרצים את האחר כי אנחנו רוצים שיעריכו ויחשבו עלינו דברים טובים, ולא בגלל שיש לנו עודף זמן או אנרגיה או כי אנחנו מלאכים שהוצבו פה מהשמים לעשות לאחרים רק טוב.

אנשים טובים באמצע הדרך (אבל לא לעצמנו)

הפרדוקס הוא שהנתינה חסרת הגבולות לא נותנת לנו באמת את מה שאנחנו מחפשים. ההרגשה הטובה מתפוגגת כמו סם מאוד מהר, וכל שנשאר זה אני הסמרטוט, וזה מרגיש רע. לא תמיד אנחנו שמים לב שזה גורם לנו להרגיש רע, אבל בפנים, עמוק, במקום לאהוב את עצמנו יותר על הנתינה שלנו, הביטחון העצמי שלנו רק מתכווץ יותר ויותר.

גבולות הטעם הטוב

אתם באמת חושבים שאוהבים אתכם יותר כשאתם מרצים? אתם באמת חושבים שמעריכים אתכם יותר? יש גבול עדין בין הערכה לזלזול. בהתחלה החברה מוקירה את הנתינה, אחר כך מתרגלת לזה ובסוף עלולה לזלזל בזה. הכל בחיים זה עניין של מינון, גם בנתינה. תחשבו על הנשים והגברים שאתם באמת מעריכים - אני לא אתפלא אם אלו אנשים בעלי גבולות, שמעניקים לפי מידה ולא מתרפסים בפני אנשים.

הנתינה מוערכת הכי טוב כשהיא בגבול הטעם הטוב. כשהיא נעשית מתוך בחירה והענקה חופשית וכשהיא מתאימה לנותן והוא לא מרגיש מנוצל. מי רוצה אישה סמרטוט? מי רוצה גבר מתחנחן? מי רוצה אבא כזה? מי רוצה חברה כזו?

תמיד עולה לי הדימוי של הכלב המתנשף עם הלשון בחוץ שמגיע לבעליו במטרה לקבל ליטוף או שישחקו איתו. אפילו אם מתעלמים ממנו, אפילו אם מתנהגים אליו רע, תמיד הכלב יחזור עם הלשון בחוץ רק כדי לרצות את בעליו. כל זאת רק בשביל ליטוף, גירוד בבטן או זריקת כדור אחת. פתטי נכון?

אני מאמינה בכוח שיש בכל אדם לשנות את גורלו. ראיתי הרבה אנשים לומדים איך להפוך למרכז חייהם, איך לאזן בין נתינה לקבלה, איך להיות טובים מבלי להיות מרצים.

ראיתי גברים ונשים מפסיקים להתנצל כל הזמן ומתחילים לדאוג לעצמם, אומרים לא כשצריך, אומרים כן מתוך בחירה, אוהבים את עצמם, מתחזקים, נפרדים מהקורבנות ומתחברים לאהבה עצמית, מבלי להיות תלויים בחסדם של אחרים, מבלי שהצורך באהבה חיצונית ינהל אותם, מבלי חרדת הנטישה הבסיסית הקיימת בתוכם, מבלי "להסתמרטט". תזכרו, ההפך מריצוי אינו אגואיזם, אלא אהבה עצמית.

בואו להכיר רווקים ורווקות בפייסבוק של ערוץ יחסים