נמאס מעולם הפרסום, אז הפכתי לציירת. צפו

בגיל 40, כשאני ארוזה היטב בתוך אחת המשרות הנחשקות בעיר כמנהלת קריאייטיב במשרד פרסום גדול ומצליח, משכורת קבועה וגבוהה ופיצוי עצמי בלתי נגמר של נסיעות לחו"ל, מסעדות, קניות ושאר ירקות - נפתח בפני חלון הזדמנויות לשינוי והחלטתי לחזור לאהבתי הישנה - הציור.

זה החל בעוד תככנות פנים ארגונית, מלווה במאבקי כוח ואגו, המאפיינת את עולם הפרסום. אבל הפעם, במקום לנקוט בגישה של "שמרי על התחת שלך ותשתקי" - בערה בי תשוקה חזקה לשינוי. לנגד עיני חלפו כל אותן 15 שנים תובעניות וסוחטות, בהן הייתי צריכה להמציא את עצמי כל יום מחדש ולעבוד מסביב לשעון. הכל כדי לייצר את הקונספט הקריאייטיבי החדש ופורץ הדרך, שימכור מכונות כביסה, גבינה לבנה או כל מוצר צריכה, כמו שאף אחד אחר עוד לא עשה.

בכתבה הקודמת: כך הפכתי מעורכת דין לאחות

ככה זה כשחיים בכלוב של זהב - בעל הבית רוצה ביצת הפתעה כל יום, אבל יש ימים שלא מגיעה ביצה כזו ומישהו אחר כבר נושף בעורפך. מעבר ללחצים הסביבתיים והפחד לא "לספק את הסחורה" - הקול הפנימי שלי התגבר ולא באמת אפשר לי להתעלם ממנו ולהמשיך לקחת חלק בתעשייה המתחוכמת והצינית.

הרגע שבו עזבתי

במשך שנים פנטזתי כיצד אני עובדת בסטודיו משלי - מציירת, כותבת דברים אמיתיים במקום סיסמאות וחיה את החיים כמו שאני מדמיינת אותם. תחושות החופש והאושר שהתעוררו בי מהמחשבה על עזיבה היתה מסממת והאדרנלין העלים כל פחד מהלא נודע. בנקודה הזאת, כל הצעה, גם המפתה ביותר - הפכה לכזו שאפשר לסרב לה. לא היתה אפילו הצעה אחת שעוררה בי את אותה התחושה העילאית של הגשמת פנטזיה. אז החלטתי - ועזבתי. 

כעת, בעזרת "מצנח מנהלים" קטן, הסתערתי על מגרש המשחקים החדש - ציירתי באובססיביות מבוקר עד לילה והתחלתי לנהל את הקמפיין של עצמי. לאחר שנה, שהייתה ללא ספק "שנת האושר ועושר" שלי, החלטתי לפתוח גלריה קטנה לאמנות.

אורלי אפל בסטודיו

רעיון הגלריה הביא עימו מקהלת מקטרגים גדולה ומגוונת, שהשמיעה משפטים כמו "את לא תצליחי", "אף אחד לא מכיר אותך", "אין לך כסף, איך תשלמי שכר דירה?", "למה שלא תמצאי עבודה מסודרת?", "אולי תחזרי לפרסום" ו"את כבר לא ילדה". מצד שני, היו גם כאלה שעודדו ותמכו: "זה הזמן", "אם לא עכשיו אף פעם לא", "יש לך את זה את תצליחי".

כך או אחרת - כל אותם פחדים ושדים, שסוממו בשעתו בזכות האנרדנלין, צצו ועלו כמו נשרים המחכים לטרף. לאחר זמן מה שבו הטלטלתי מדי יום מצד לצד, החלטתי ללכת על זה ופתחתי גלריה בתל אביבה. ציירתי ואצרתי, עשיתי תערוכות בארץ ובחו"ל ומכרתי עבודות. האושר היה עצום, ובמילים אחרות - כל הקלישאות נכונות.

הסיפוק שווה את הקושי

עם הזמן צצו גם הבעיות שניצבות בפני כל עצמאי, קל וחומר עצמאי שפותח עסק בסיכון כה גדול. השקעתי המון כסף מהבית והגשמתי את החלום בצורה מהירה - ללא תוכנית שיווקית ועסקית מסודרת. מכיוון שלא היתי אמנית מוכרת - הייתי צריכה לדאוג לבד לקהל וכך, היו ימים שלמים שדיברתי עם הקירות. אבל עם כל הבעיות - הסיפוק היה חזק בהרבה.

אין ספק כי לא היתי יכולה לבצע את הצעד המשמעותי ללא התמיכה והפרגון של בן זוגי. בשנים בהן הייתי עמוק בעולם הפרסום - הוא עסק בתחומים חברתיים בשכר נמוך. בהמשך, כדי לעזור לי בהגשמת חלומותיי, הוא עזב את תחומי עיסוקו ועבר לעבוד כמתווך נדל"ן. כיום, שנינו עצמאים שעובדים קשה בשביל לאפשר אחד לשני להגשים גם חלומות.

הגלריה נסגרה לאחרונה לאחר שפעלה במשך 10 שנים, מתוכן ב-6 השנים האחרונות תפקדה גם כבית קפה שכונתי. בשנים אלו גם הצלחנו להביא לעולם תאומים, אחרי שנים רבות של ניסיונות וטיפולים, כנראה שלא מעט בזכות השחרור מלחצי המערכת.

כיום, עשור אחרי השינוי הגדול, בגיל 50, עם מינוס בבנק ובלי מקום משלי - אני ממשיכה לעשות אמנות. התערוכה האחרונה שלי, "חיים בשקית", עוסקת בעולם הצריכה הממותג וצפויה להציג בניו יורק באביב הקרוב. במקביל, כדי שאוכל להמשיך לעסוק באמנות ולממן את התערוכה הבאה - אני עובדת גם כפרילנסרית בייעוץ שיווקי ובכתיבה.

אז נכון שמדובר בהתמודדות יום יומית עם לחצים כלכליים, פחדים חרדות ומיני מפלצות. ונכון שהיום אולי היתי עושה את הדברים בצורה קצת אחרת ומגבשת תוכנית עסקית מסודרת. אבל כששואלים אותי אם השינוי היה שווה את הקושי, אני עונה ללא היסוס - ברור שכן, ויפה שעה אחת קודם. זה לא פשוט, אבל הסיפוק ענק.