שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה שכחו הרופאים להיות גם בני אדם?
    רופאים בעידן המודרני למדו להסתמך לחלוטין על הטכנולוגיה החדשנית ולהיצמד לתוצאות של בדיקות - ופחות להביט בעיני החולה ולגלות אמפתיה למצבו. מגמה חדשה מנסה להחזיר לקדמת הבמה את הקשר האישי בין הרופא למטופל, כדי להעלות את סיכויי הריפוי ולהפחית טעויות רפואיות

    "ביליתי כמה שעות בחדר מיון באחד מבתי החולים בקליפורניה. לידי ניצב ווטסון, שומרי הנאמן, יומם ולילה. הוא ידע בדיוק מה לחץ הדם שלי, מה מהירות הדופק וכמה חום יש לי. מדי כמה שעות נכנסה אחות, התבוננה עמוקות בווטסון כשגבה מופנה אליי, ותוך כדי שהיא יוצאת היא זרקה לעברי מעבר לכתף: 'ברצף של 5-1, איך אתה מרגיש?'"

     

    האמת שד"ר אברהם ורגהסה מבית הספר לרפואה באוניברסיטת סטנפורד, שאושפז לזמן קצר, הרגיש די טוב, אבל כפי שכתב במאמר שפרסם, "רציתי שהאחות תדבר יותר איתי ופחות עם ווטסון".

     

    ווטסון הוא מחשב-על של חברת IBM, שבשנים האחרונות הוכנס לבתי חולים גדולים בארצות הברית. הוא מכיל נתונים מפורטים של עשרות אלפי חולים ועוזר לרופאים ואחיות בהתנהלות השוטפת.

     

     

    עוד על יחסי רופא-מטופל:

     

    "אני לא מאשים את האחות", כותב ד"ר ורגהסה, "גם בבית החולים שלי אני מבלה יותר מדי זמן מול המחשב, למרות כוונותיי הטובות ביותר שלא לנהוג כך. המחשב מכיל את כל היסטוריית המחלה של המטופלים שלי, הניתוחים שעברו, התרופות שקיבלו, תוצאות כל בדיקות הדם והצילומים שעשו. המחשב הזה הוא מה שאני מכנה 'iPatient ', והוא מאיים להפוך למוקד תשומת הלב שלנו, בעוד שהחולה האמיתי, זה ששוכב במיטה, מרגיש לעתים קרובות קצת נטוש".

     

    ווטסון הוא לא היחיד שמושך אליו את תשומת לב הרופא. צילומי CT, צילומי MRI ובדיקות מתוחכמות שמספרן הלך וגדל בשנים האחרונות ממקדים את תשומת הלב בטכנולוגיות המודרניות ובתוצאות של בדיקות ופחות במטופל עצמו.

     

    למרות זאת, מחקרים בבתי ספר לרפואה כמו הרווארד, וושינגטון, לונדון ואחרים, שעוד נחזור אליהם בהמשך, טוענים שלשיחה פתוחה ומעמיקה בין הרופא למטופל ולאמפתיה יש השפעה מכרעת על תהליך הריפוי. הקשר משפיע לטובה על מדדים רפואיים כמו הפחתה בעוצמת התסמינים, לחץ דם וסוכר בדם, וכן על מדדים פסיכולוגיים כמו חרדה, דיכאון ואיכות חיים.

     

    מגמה שצוברת תאוצה בשנים האחרונות בבתי הספר לרפואה מנסה להחזיר לעולם הרפואה את הקשר האישי ואת האמפתיה, למרות הפיתוי להסתמך על הטכנולוגיה החדשה.

     

    שוברים דיסטנס

    "מה הדבר הכי חשוב ביחסים בין רופא לחולה?" אני שואלת את ד"ר אנדרה מטלון, ראש המחלקה לרפואת משפחה בבילינסון. "התשובה הראשונה שעולה לראש היא כמובן ידע רפואי", הוא אומר, "אבל זה לא מספיק. הכרתי רופאים שהיו כמו אנציקלופדיה רפואית אבל לא ידעו לתקשר עם חולים. לכן צריך גם איזושהי למידה רגשית, שבאה עם הניסיון. זה הרצון להיטיב עם האחר, האמפתיה, האכפתיות. יש לנו את זה באופן מולד, אבל לא מספיק, צריך גם לעבוד על זה".

     

    ד"ר הלן ריס מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד מצטטת במחקר מ-2011 שורה של מחקרים שלפיהם ליכולת האמפתיה של הרופא יש השפעה על המטופל והרופא כאחד. אצל המטופל מבחינים בהפחתה בעוצמת התסמינים של המחלה, בהיצמדות רבה יותר להוראות הרופא ובתהליך החלמה טוב יותר. אצל הרופא מבחינים בירידה במספר הטעויות הרפואיות ובירידה בשחיקה.

     

    אלא שלפי מחקרים אלה יש ירידה באמפתיה ובתקשורת של רופאים עם מטופלים, שמתחילה כבר בשנה השלישית ללימודיהם, כשהם מתחילים לעבור בין המחלקות בבתי החולים, וממשיכה בפרקטיקה בשנים שלאחר מכן. אחד הסימנים לכך, לפי ד"ר ורגהסה, היא התמעטות בשיחה ובבדיקה הגופנית שמבצעים הרופאים - הדרכים הראשוניות והחשובות ליצירת קשר אמפתי עם המטופל.

     

    "כאשר הסטודנטים מגיעים בשנה השלישית לשלב הלימודים הקליניים", כותב ד"ר ורגהסה במאמר שהתפרסם ב-Annals ofInternal Medicine ב-2011, "הם מגלים שבמחלקות בבית החולים מילת הבאזז היא 'תפוקה'". מדובר בתפוקה של בדיקות שמספרן עלה במאות אחוזים בעשורים האחרונים עם ההתקדמות הטכנולוגית של הרפואה המודרנית.

     

    "רופאים דוחים לעתים קרובות בדיקה גופנית ידנית של המטופל עד לקבלה של תוצאות בדיקות", הוא כותב. "כך קורה שרופא רואה צילום הדמיה של המטופל לפני שראה את המטופל עצמו. כאשר הוא כבר חמוש במספרים של תוצאות הבדיקות, הרופא עלול לראות את השיחה עם המטופל או את הבדיקה הגופנית כבעלת ערך מועט, והוא יבצע אותה באופן שטחי או ידלג עליה בכלל".

     

    כך קורה שהידע והמיומנות של הבדיקה הגופנית הולכים ודועכים, אבל יש לה ערך חשוב מעבר לאבחון, הן עבור הרופא והן עבור המטופל. כשבדיקה גופנית מתבצעת ביסודיות ותוך הקשבה, היא יוצרת קשר מיוחד של אמון עמוק, הערכה ואמפתיה בין הרופא למטופל. עם כל הידע הטכנולוגי שיש לנו, אנו מתפתים לשכוח את חשיבות הבדיקה הידנית. הבדיקה הזאת, לפי ד"ר ורגהסה, היא סוג של טקס מעבר שבו מוסר את עצמו המטופל לידי הרופא מתוך אמון עמוק, והרופא מקבל את המטופל בכבוד ובענווה. באמצעות ידיו הבודקות את המטופל, הבעות הפנים שלו וטון השיחה הוא מעביר מסר למטופל: "אני תמיד אהיה כאן בשבילך. לעולם לא אנטוש אותך".

     

    במאמר ב"ניו יורק טיימס" מספר ד"ר ורגהסה על אשה חולת סרטן שעזבה את עיר מגוריה ועברה להתגורר סמוך למרכז גדול לטיפול בחולי סרטן, שהיה מצויד במיטב הטכנולוגיה המודרנית. להפתעתו הוא גילה שלאחר זמן קצר היא חזרה לעיר מגוריה. "המרכז הטיפולי היה מצוין", היא סיפרה לו, "היה להם מכשור מתקדם, ליווי צמוד לכל בדיקה וחניה צמודה, אבל הם אף פעם לא עשו לי בדיקה גופנית".

     

    ד"ר ורגהסה מסביר שכנראה לא היה צורך רפואי בבדיקה גופנית, כי היו להם כל תוצאות בדיקות המעבדה, אבל עבורה הבדיקה הגופנית הייתה חשובה דיה כדי לגרום לה לחזור לרופא האישי שלה, שבכל ביקור אצלו ביצע בדיקה גופנית מקיפה.

     

    מתמקדים בטכנולוגיות המודרניות במקום במטופל (צילום: shutterstock)
    מתמקדים בטכנולוגיות המודרניות במקום במטופל(צילום: shutterstock)

     

    בלשים בשירות הרפואה

    "אנשים נוטים לחשוב שיש כאלה שנולדים עם אמפתיה וכאלה שלא", כותבת ד"ר הלן ריס, פסיכיאטרית בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס, המסונף לאוניברסיטת הרווארד. במאמר שהתפרסם ב-2011 ב-Journal of General Internal Medicine היא טוענת שאמפתיה היא יכולת שאפשר ללמד. לפי ד"ר ריס, מחקרים מדעיים מראים שינויים בתקשורת עצבית במוחם של אנשים שחווים אמפתיה. "אנחנו בתקופה היסטורית מיוחדת. יש לנו הוכחות מדעיות שעוזרות לרפואה לחזור לאיזון אמיתי בין מדע ובין אמנות (של אמפתיה והקשבה, ד.ג.)".

     

    בהמשך מספרת ד"ר ריס על סדנה שערכה לרופאים בבית החולים שלה להעלאת האמפתיה מצד הרופאים, כפי שהיא נתפסת על ידי המטופלים. בסדנה היא לימדה את המשתתפים להבחין ברמזים לא מילוליים אצל המטופלים. באחר השיעורים צפו המשתתפים בשינויים בהבעות הפנים של מטופלים כאשר הם חווים כעס, בוז, שמחה, פחד, הפתעה, גועל ועצב. בשיעור אחר למדו להבחין בשינויים באינטונציה של מילים שמצביעות על שינוי רגשי. רופאים שהשתתפו בסדנה שיפרו בהרבה את ההתנהגות האמפתית שלהם, כפי שנתפסה על ידי מטופלים.

     

    היכולת הבלשית הזאת להבחין בפרטי פרטים קטנים וברמזים הכרחית ליצירת קשר של אמון ושל אמפתיה עם המטופל, לפי ד"ר ורגהסה, ואפשר לראות אותה בהתנהלות של רופאים דגולים. בהרצאה שנשא ב-TED ב-2011, הוא מספר על ד"ר ג'וזף בל, ששימש השראה לדמות של שרלוק הולמס. "מטופלת שהגיעה בפעם הראשונה עם בנה, נכנסה לחדר שבו ישב הרופא עם הסטודנטים שלו. ד"ר בל פתח בשיחה ידידותית קלילה: 'איך הייתה היום הנסיעה במעבורת?' המטופלת העיפה בו מבט מופתע והשיבה 'בסדר'. הוא המשיך לשאול: 'הגעת אליי בדרך הקצרה, נכון?' המטופלת שוב העיפה מבט מופתע. 'נכון', ענתה. 'ואיפה השארת את בנך הקטן?', שאל. 'אצל אחותי', היא ענתה. 'ואיך העבודה בבית החרושת ללינולאום?'. המטופלת, שנשארה פעורת פה, פלטה 'בסדר'".

     

    ד"ר ורגהסה הסביר שד"ר בל הבחין במבטא שלה, האופייני לאזור שממנו אפשר להגיע לקליניקה רק במעבורת. הוא ראה את הבוץ החום על נעליה ומכך הסיק שהלכה בדרך הקצרה שעוברת בפארק, ולא בדרך הסלולה הארוכה יותר. בידיה החזיקה מעיל שהיה קטן מדי למידותיו של הילד שהגיע איתה, ומכאן הסיק שאת הילד הקטן השאירה באיזשהו מקום בדרך. הוא הבחין בתסמיני מחלה בידיים שלה, האופייניים לאנשי האזור שעובדים בבית החרושת הזה.

     

    בתום השיחה הקלילה שנמשכה מספר דקות, למטופלת כבר היה בסיס מוצק לאמון ולהערכה כלפי הרופא, ולרופא היו כמה פרטים חשובים על המטופלת. "כשהוא יתחיל לבדוק אותה", אומר ד"ר ורגהסה, "תארו לעצמכם כמה דברים נוספים רבים יוכל לראות".

     

     

    חוזרים לתקשורת אישית

    ד"ר פאולין צ'ן כותבת בבלוג ב"ניו יורק טיימס" ב-2012 שניסתה ליישם את הגישה הזאת מול מטופלים שלה. "ישבתי עם הפנים למטופלים ולא למסך המחשב כדי לראות את ההבעות המשתנות של פניהם, להבחין בשפת הגוף שלהם ובאינטונציות של הדיבור. הרגשתי שאני חוזרת לסוג התקשורת האישית שמשכה אותי ללמוד רפואה מלכתחילה. אחד המטופלים משך אותי הצדה בתום הפגישה ולחש לי באוזן 'תודה, אף פעם לא הרגשתי שהקשיבו לי באופן כזה".

     

    את היכולת להבחין בפרטי הפרטים מלמדים בבית ספר לרפואה באוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית, באמצעות לימודי אמנות דווקא. סטודנטים לרפואה מבקרים במוזיאון המטרופוליטן ובמוזיאון לאמנות מודרנית, ודרך התבוננות ממושכת ומעמיקה בתמונות, שרטוט ותיאור מדויק שלהן בדיונים משותפים, מחדדים הסטודנטים את המיומנות הוויזואלית שלהם. את המיומנויות שירכשו יוכלו ליישם בפרקטיקה הרפואית שלהם.

     

    קורס אחר שמלמדים שם הוא ספרות לרופאים. בתוכנית, שהחלה בשנת 2000, משתתפים כיום בתי ספר לרפואה מכל העולם וגם בישראל רואים ניצנים דומים. ד"ר לימור שריר-שרייבמן, רופאה וסופרת, יזמה קורס כזה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב והיא מנחה אותו כבר מספר שנים. באתר הקורס מספרת ד"ר שריר שרייבמן שדרך העיסוק בטקסטים ספרותיים היא למדה "להבין ולהתעמק ברגשות ובתחושות אנושיים, ולהיות ערה לכאבו של אדם ולסבלותיו".

     

    במבט לעתיד, איך אתה רואה את התפתחות המגמה של תקשורת אישית עם המטופל? אני שואלת שוב את ד"ר מטלון. "לצערי", הוא אומר, "ההישגים הטכנולוגיים של הרפואה המודרנית, שהצילה חיים והאריכה את חייהם של אנשים רבים מאוד, קצת סנוורו את הרפואה ובעיקר את הרפואה המערבית. רופאים שכחו מעט את האמפתיה ואת הקשר הרגשי עם החולה, שיש לו אותה מידת חשיבות בתהליך הריפוי. צריך לדעת לשלב הטכנולוגיה המודרנית עם העולם הרגשי, ושילוב זה הוא שייצור רופא טוב שהוא גם בן אדם".

     

    הכתבה התפרסמה בגיליון ינואר של Epoch Times. לקבלת גיליון היכרות חינם לחצו כאן




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "למה שכחו הרופאים להיות גם בני אדם?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    המטרה: להחזיר את האמפתיה לעולם הרפואה
    צילום: shutterstock
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים