"נברסקה": הגידו כן לברוס דרן

בתמונה הראשונה בסרטו החדש של אלכסנדר פיין, "נברסקה" ("Nebraska"), נראה גבר קשיש צועד בשולי כביש ראשי. לשוטר שפונה אליו ושואל לאן פניו מועדות הוא מורה בידו, ללא מילים ומבלי שיעצור, לאיזשהו כיוון כללי קדימה. לשאלה מאין בא הוא מורה באגביות לאחור. ואולי זו מהות הסרט כולו, שעניינו מסע משום מקום לאנשהו, מסיבה שאין בה ממש.

ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

• השורד האחרון
• רובוקופ
• אחרון הלא צדיקים
• יפה לנצח
  

הקשיש הוא וודי גראנט (ברוס דרן), ומטרת צעדתו היא להגיע ממקום מגוריו בעיירה קטנה במונטנה אל העיר לינקולן שבנברסקה על מנת לאסוף כספי פרס דמיוני בסך מיליון דולר. אשתו (ג'ון סקוויב הנפלאה, שנצפתה לרגע בתפקיד אשתו של ג'ק ניקולסון ב"אודות שמידט") סונטת בו: "לא ידעתי שהבן זונה אפילו רוצה להיות מיליונר. היה צריך לחשוב על זה לפני שנים ולעבוד בשביל זה".

האם וודי גראנט סובל מדמנציה? האם אינו מבין שהמכתב שברשותו אינו אלא תעלול שיווקי זול? ומדוע הוא מתעקש ללכת ברגל כל הדרך לנברסקה? לפחות בן גילו מ"סיפור פשוט" של דיוויד לינץ' התנייע בכביש הבין-מדינתי באמצעות מכסחת דשא מקרטעת.

עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו

פיין ("דרכים צדדיות", "היורשים"), שמביים לראשונה לפי תסריט שלא הוא כתב (התסריטאי הוא בוב נלסון), לא מתיימר להעניק תשובה מתקבלת על הדעת. מה שחשוב הוא שוודי רוצה להגיע לנברסקה. נברסקה כמייצגת של אקסצנטריות אמריקנית שורשית, נברסקה שהיא המדינה בה נולד פיין (ובה התרחשו עלילות שלושה מסרטיו הקודמים).

כאשר וודי ממשיך להתעקש, בנו הצעיר דיוויד (וויל פורטה), מוכר בחנות למוצרי חשמל, מחליט להסיע אותו למחוז חפצו, כמעט כמימוש משאלה אחרונה, ולאפשר לו לחיות את הפנטזיה למשך כמה ימים. השניים יוצאים לדרך, למורת רוחה של האם הסבורה שיש לאשפזו במוסד לזקנים. בדרך הם נעצרים להשקיף מרחוק על הר ראשמור, בו חקוקים דיוקנאות הענק של נשיאי ארצות הברית לינקולן, רוזוולט, וושינגטון וג'פרסון, ו-וודי המאוכזב פוסק: "זו נראית עבודה לא גמורה".

האב ובנו מגיעים לעיירה הפיקטיבית הות'ורן, נברסקה, בה נולד וודי ובה חיים עדיין אחיו ובני משפחתו, לא לפני שוודי השתיין מועד ונפצע, וגם מאבד את שיניו התותבות סמוך למסילת רכבת.

"נברסקה". משום מקום לשום מקום

השמועה לפיה זכה במיליון דולר והוא בדרכו לאסוף את כספי הפרס עושה לה כנפיים בהות'ורן, ו-וודי הופך למעין סלבריטאי מקומי. בהמשך מצטרפים אליהם שם אשתו של וודי ואחיו הבכור של דיוויד, שדר הטלוויזיה רוס (בוב אודנקירק).

מכרים ותיקים נעצרים כדי לברך את וודי, ואחד מהם, שותפו לשעבר לעסקים ואדם מפוקפק (סטייסי קיץ' הוותיק והטוב), מנצל את החדשות כדי לטעון באוזני דיוויד שאביו עדיין חייב לו סכום כסף גדול. והוא כמסתבר לא היחיד. דיוויד מצדו מתקשה לשכנע שמדובר בסך הכל בשיגיונותיו של קשיש טרחן.

שחור-לבן ואפרורי

מספר מבקרים אמריקנים הצביעו על מקורותיו של "נברסקה" בקומדיות הקלאסיות של פרסטון סטרג'ס - במיוחד "הריעו לגיבור הכובש" (1944), שבו טועה עיירה שלמה לחשוב שאחד מבניה הוא גיבור מלחמה מהולל. ואולם סרטו של פיין מוותר על הממד הסאטירי הפרוע שנכח אצל סטרג'ס לטובת דרמה קומית בעלת נגיעות פאתטיות, שכולה נוסטלגיה לאמריקה הכפרית שאיננה עוד.

כמו הפרס שמעולם לא היה, כך גם "נברסקה" מתאר עולם שעבר. מרבית הדמויות שהאב ובנו פוגשים במסעם הן קשישות, ותחושה של חידלון ומלנכוליה שורה על הסרט כולו. במהלך הצפייה בו קשה שלא להיזכר ב"הצגת הקולנוע האחרונה" המופתי של פיטר בוגדנוביץ' מ-1971, שתיאר את גסיסתה ודעיכתה של העיירה הכל-אמריקאית.

ברוס דרן ב"נברסקה". מצדיק את המאמץ

אך בעוד הצילום בשחור-לבן אצל בוגדנוביץ' התייחס למורשת קולנועית מובהקת, זו של המערבון הקלאסי - הבחירה לצלם את "נברסקה" בדרך זו (הצלם הוא פיידון פאפמייקל שעובד בקביעות עם פיין) נדמית "אמנותית" מדי. כך, הנופים המעוננים, הדרכים הכפריות וחזיתות הבתים הריקות הינם בבחינת מניירה סגנונית יותר מאשר נושאים הצהרה של ממש.

"נברסקה", יש לציין, אינו הרבה יותר מזה. כלומר דיוקן פיזי ואנושי מוכר של דמויות כפריות אקסצנטריות. גם העיסוק ביחסי אב-בן במסגרת של "סרט מסע" שבמהלכו לומד הבן להכיר טוב יותר את אביו הינו נדוש למדי. ישנן אמנם בסרט נגיעות עכשוויות המראות

את השפעות המשבר הכלכלי האחרון על אמריקה התיכונה, והתחושה של סביבה גוועת ניכרת היטב - אבל זהו עוד אחד מאותם סרטים (ולא שיש בזה רע) שמצפה מאיתנו להתרגש מדמויות "אנושיות" ומערכים של "חמלה" ו"אמפתיה".

מה שהופך את "נברסקה" ליותר מסך חלקיו הוא הופעתו של ברוס דרן בתפקיד הראשי. דרן בן ה-77, אחד המעולים שבשחקנים האמריקנים של דור שנות השבעים ("השיבה הביתה", "הנהג"), זוכה פה לרגע נדיר של חסד קולנועי. מועמדותו לאוסקר על תפקידו (השנייה שלו בסך הכל) אולי לא תביא לו את הפסלון, אבל היא בבחינת הכרה מחודשת בכישוריו המגוונים.

דרן, שהפליא לאורך הקריירה שלו בגילום דמויות מטורפות-למחצה (פיין ביים את בתו, לורה, בסרטו הראשון "האזרחית רות" מ-1996), מביא לתפקיד מידה של נבזיות. בשיער לבן פזור וניצוץ פראי בעיניים הוא הופך את דמותו של וודי למין סיכום מרגש ונפלא של הפרסונה הקולנועית שלו.