לא מאמין שהוא מסוגל לאהוב אותי באמת

אני מוצא את עצמי מסביר לו את אותה הנקודה שוב ושוב במהלך השיחה שלנו, ומרוב שאני חוזר על המשפטים האדיוטיים האלה, בסוף גם עבורי הם כבר חסרי טעם ומשמעות. ובזמן שאני מדבר בשטף מילים שלא פוסק, הוא רוב הזמן יושב מולי ונותן לי מבט שאין שום דבר אחרת לפרש אותו, פרט למשהו שאומר "אלוהים ישמור, הבן אדם שאני יוצא איתו הוא חתיכת דפוק".

עוד בנושא:

פעם חשבתי שבן זוגי חייב להיות מושלם

מה עושה זוג גאה שרוצה למסד את הקשר?

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק של ynet

אם נקפוץ שנייה רגע אחד לפני, אני חייב לציין שמי שבאמת אשם בכל הבלאגן הזה הוא ה-'ולנטיין דיי' המפגר הזה. מילא למרר לי את החיים כשהייתי רווק, עם כל התמונות המפגרות באינסטגרם, הלבבות בבתי הקפה ברחבי העיר, והצ'ק אין הרומנטי בפייסבוק שכל זוג אדיוטי העלה כל 13 שניות. אבל גם להרוס לי את החיים כשאני בזוגיות? עד שהגעתי להיות חצי שנה שלמה עם אותו בן אדם שאני כל כך אוהב, מגיע הנוצרי המפגר הזה וחייב שוב להעמיד דברים על דיוקים, לגרום לי לבחון איפה אני עומד, לנסות להבין מי הוא בשבילי ומה עושים מפה ואילך.

גבר הולך לאיבוד

זה התחיל כבר כשקמתי באותו בוקר של היום "הזוגי" הזה. התעוררתי באיחור רק כדי לגלות שגם הוא לא התעורר, ושנינו מאחרים לאותו "יום כיף מלא באהבה בספא" שהוא קבע לנו. למרות האיחור, איכשהו הצלחנו למלא את כל היום באותם אירועים שהעולם קבע שעלינו לעשות כדי להוכיח שאנחנו אוהבים אחד את השני: הלכנו לספא, עשינו מסאג' שוודי, אכלנו ארוחת בוקר זוגית, הצטלמנו, בקיצור - עברנו על כל הרשימה.

ואיפשהו בתוך כל האירועים האלה, בחגיגת האהבה שהעולם קבע שעלינו לחגוג, מצאתי את עצמי הולך לאיבוד. לא מבין מה אני עושה פה. איך נקלעתי לחגיגת אהבה שלא קשורה אלי, שאני לא ראוי לה. כשהייתי רווק אומלל ומריר התפללתי ליום בו יהיה לי בן זוג, ואני סוף סוף אוכל להיות האידיוט המרגיז שמעלה שירי אהבה בפייסבוק. ואז זה הגיע - וכל מה שעבר לי בראש היה שאני לא נמצא במקום שחשבתי שאהיה.

באופן ממש לא מפתיע - הוא קלט את זה מייד. הוא קולט כל מבט שלי. כל זיק בעיניים. קורא כל מחשבה שעוברת לי בראש. יודע כל פעם מראש מה אני הולך להגיד ואיזה צעד אני הולך לעשות. הוא מפרש כל חיוך שלי - גם אם מדובר בחיוך עצוב, כמו שהוא יודע מתי בדיוק אני הולך להזיל דמעה. הוא מכיר אותי כל כך טוב, כמעט מהרגע הראשון, וכבר חצי שנה שהוא לומד ובוחן אותי במבט אוהב ומאוהב. ואני יודע שיש לי מזל. הוא מכיל אותי יותר מכל אדם אחר שהייתי איתו. הוא מבין אותי. הוא אוהב אותי, ואני אוהב אותו לא פחות. אבל אני חייב להרוס את זה. אתם מכירים אותי כמו מישהו שנותן לדברים טובים להמשיך?

אני חייב לבחון את הגבולות שלו. להבין עד כמה הוא אוהב אותי. עד כמה הוא מוכן להישאר איתי. עד כמה הוא מסוגל להכיל את כולי - עם כל השריטות והעצב והפחד האינסופי שאשאר לבד עד הסוף. ואז - רגע אחרי כל הכיף, כששנינו שוכבים על המיטה והוא מנסה להוציא ממני מילה על איך אני מרגיש, אני אומר לו את המשפט הכי מפגר שאי פעם יצא לי מהפה: "אני רוצה שתהיה יותר קשה להשגה".

אחר כך אני עוד מעיז לפרט, ומבקש ממנו שלא יהיה שם תמיד בשבילי, שיגרום לי להזיע קצת. הוא מסתכל עלי במבט לא ברור ושואל בפשטות - "למה ככה? למה לאהוב ברע?" ואז אני מסתבך בניסיון להסביר לו למה אחרי חצי שנה אני רוצה שהוא יתרחק ממני, כי אני אומר לו את כל המילים בעולם - פרט לאמת. את הסיבה האמיתית אני מחזיק עמוק בפנים.

האם אתה באמת מוכן להכיל אותי? עם כל השריטות והעצב?(צילום: shutterstock)

הדרך היחידה לאהוב

כי מה כבר יכולתי לומר לו? שזו הדרך היחידה לאהוב שאני מכיר? כי זו האמת. זה התחיל כשהייתי בן 17, והתאהבתי עד כלות כוחי ונשמתי בחייל שהיה מדריך הנוער שלי בתיכון, ובמשך שנה שלמה כל מה שיכולתי לחשוב עליו בכל רגע נתון היה השם "אריאל", וכמה שאריאל חתיך, וכמה שהוא יפה במדים, וכמה שאני רוצה לנשק אותו. או להחזיק לו את היד. או לישון לידו. וככה התמלאתי באהבה חד צדדית בלתי אפשרית, כלפי גבר שכמעט ולא ידע מי אני, ורק בסוף התיכון, אחרי שנה שלמה מלאה באהבה מטורפת עד גיחוך ממש, הוא הבחין בי ורצה אותי למשך שבועיים שלמים, בהם אני נתתי לו את מה שהוא רצה, והוא החזיק לי את היד בלילה.

אבל זה לא נגמר בו. זה עבר לטל שאותו רציתי במשך שנה וחצי שלמות, כשמתוכן בחצי שנה הראשונה הוא בכלל לא ידע את השם שלי, מה שלא מנע ממני לחלום עליו לילה אחרי לילה באותם לילות קרים בבסיס, ולהתפלל לאלוהים שיום יבוא וטל יבחין בי. ורק אחרי בערך שנה, אלוהים נענה לתפילותיי, וטל הבחין בי. אבל גם זה (כמובן) נגמר אחרי מספר ימים בודדים, כשטל אמר לי את המשפט שצרוב לי בלב ובנשמה לכל החיים, שהוא "מוכן להיות איתי, רק עד שהוא ימצא מישהו שהוא באמת רוצה להיות איתו" (אגב, על המשפט הזה לא התגברתי עד היום, וגם עכשיו, ברגע שאני כותב אותו, עדיין עולה לי שוב אותה דמעה בזוית העין).

וזה המשיך - לחבר הטוב שהתאהבתי בו ולא הייתי מוכן לשחרר במשך שנתיים, ועד לתייר הבריטי שאמר לי באיזו מסיבה שאני ממש חמוד, וכל החוסר ביטחון שלי קפץ ישר פנימה, ואני ראיתי בדמיוני איך אני עומד מתחת לחופה במנצ'סטר סיטי, וזועק לכל הקהל - I DO!

כי ככה למדתי לאהוב - את הפנטזיה, את הבלתי אפשרי, את האגדה, את המרדף, את המרוץ, את התסכול, את הבכי ואת הכאב. ופתאום אני והוא ביחד כבר חצי שנה. ואני לא יודע מה לעשות עם זה.

מנסה שוב שוב להרחיק אותו, כדי לראות אם הוא יתקרב אלי שוב, והודף כל רגש של אהבה טהורה ואמיתית, במחשבה שרק מה שרע הוא טוב, ורק מה שפוגע הוא אמיתי, ושאין שום סיכוי - ואני אומר את זה באמת בלי שום שמץ של ציניות או רחמים עצמיים - אין שום סיכוי שהוא באמת אוהב אותי אהבה אמיתית. אהבה טובה.

בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק