כולנו אשמים באונס
כשננטוש את השיח המתמקד בתרומתה של הנפגעת לתקיפה המינית ואת החטטנות בפרטים הצהובים - נצטרך לקחת אחריות על מה שקורה פה
אני מזמינה אתכם לפקוח את העיניים לרווחה: זה לא מקרה חריג וסנסציוני בצפון תל אביב, בקריית מלאכי, ברמת השרון או במושב מרוחק בצפון. משהו רע קורה פה. זה לא מקרה חריג וסנסציוני אם במהלך השנה האחרונה כמעט מדי חודש נחשפה "פרשייה" או "שערורייה" או "עוד חשיפה מזעזעת" של פגיעה מינית קבוצתית בקרב בני נוער. ילדים בני 13 שחושבים שזה בסדר לעמוד בתור ו"לעשות אותה" (תסלחו לי על השפה הקשה) בזה אחר זה.
משהו רע קורה כאן כי אנחנו מדברים על 40 אלף פניות למרכזי הסיוע בשנה ועל אחת מכל שלוש נשים שתיפגע מינית במהלך חייה. אחד מכל שישה גברים ייפגע מינית במהלך חייו. תרצו או לא, יש כאן תופעה חברתית - וזה לא מקרה חריג וסנסציוני. קורה לנו משהו בלתי נסבל - זו הקלות הבלתי נסבלת של מציאות הפגיעה המינית.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
המפתח לשלום נמצא בסעודיה / צ'רלס ר.ברונפמן ויובל רבין
טרור עד הגג בחברון / נריה ארנון
ועכשיו יאללה, תגיבו כמו כולם: "מאיפה את מביאה את המספרים האלה?", כי פתאום כולם הופכים להיות מומחים לסטטיסטיקה. עם יד על הלב, כשאנחנו שומעים את הסטטיסטיקה של תאונות בדרכים אנחנו מטילים ספק במספרים? האם כשאנחנו שומעים את המספרים על בעיית העוני בישראל אנחנו לא מאמינים? ברור שמאמינים. אבל בכל מה שקשור לפגיעה מינית, הספקנות זה הדבר הראשון שעולה. ספקנות ומיד לאחריה האשמת הקורבן, שיפוט הקורבן, התעסקות חטטנית בקורבן, גבב של שמועות ושטויות על הקורבן. למה בעצם? מה מפריע לכל אלו שלא מאמינים שזו המציאות ואלו הנתונים?
לא הסטטיסטיקה היא שמפריעה לקהל הלא-מאמינים שלנו. מה שבאמת מפריע הוא שהתופעה החברתית הזו לא ממש מחמיאה לנו כחברה, ועל דברים שלא מחמיאים לנו אנחנו מעדיפים פשוט לא לדבר. אם אפשר לא לראות ולא לשמוע - עוד יותר טוב. המשמעות של זה היא "הסכמה שבשתיקה" - תרתי משמע. עד לא מזמן העדפנו לשתוק לנוכח הפגיעה המינית. יש אומרים, קשר שתיקה חברתי. אבל כשהתחלנו לדבר על הפגיעה המינית, כשהתחלנו להבין שזו תופעה חברתית, כשהתחלנו סוף סוף להוציא את הפגיעה המינית, את ההשפלה, הכאב והבושה אל האור, בדיוק באותו הרגע נעשתה בחירה חברתית למקד את השיח בנפגעת - בהתאם לכל המיתוסים והדעות הקדומות שהוטמעו בנו.
השיח התמקד בתרומתה של הנפגעת לפגיעה: מה היא עשתה לפני? ומה היא עשתה אחרי? ולמה היא הלכה לשם? ומאיפה פתאום הוא הגיע? ההתעסקות היא ב"למה זה קרה לה?", כי כשלא מדובר על תופעה חברתית, אולי באמת אפשר להתמקד בשיח שכזה. אבל כשמדובר בתופעה חברתית, יש לשאול: "למה זה קרה?"
כי אם זה קרה לה בגללה, בגלל מי שהיא, אז לנו זה לא יכול לקרות. אנחנו הרי לא מתנהגים כמותה. בעצם, היא לא באמת "אחת משלנו". אנחנו תופשים את הנפגעת כסוג של "אחר", אנחנו לא מצליחים להכיל אותה או להזדהות איתה. ואנחנו, אולי, גם לא כל כך רוצים.
התנהגות שהיא תוצר חברתי
רק אם נכיל ונזדהה ונבין שזה לא קשור אליה, נצטרך להתמודד עם ההשערה המופרכת שזה קשור אליו. נצטרך להתמודד עם כך שהבעיה היא לא בהתנהגות שלה, אלא בהתנהגות שלו. וההתנהגות שלו היא תוצר חברתי. ואם אחת מכל שלוש נשים נפגעת או תיפגע מינית במהלך חייה - אז מה זה אומר על הגברים שלנו? על הגברים שבחרנו לחיות איתם את חיינו, על הילדים שלנו שאנחנו מחנכות בבית.
איך קורה שיש גברים בני 40 ויותר שחושבים שזה לגיטימי לקיים יחסי מין עם קטינה מתחת לגיל 18 (או 16 או 14)? איך קורה שילדים בני 15 חושבים שזה בסדר להיכנס עם ילדה בת 14 למחסן או לחדר או לגינה הציבורית - ושוב, סליחה על הביטוי הנוראי - "לתקתק" אותה אחד אחרי השני?
עזבו לרגע את כל הפרטים הצהובים, החטטניים, הפורנוגרפיים שהורגלנו להתעסק בהם. תניחו בצד את האמירות הקשות של הורים שבמצוקתם מאשימים נערה בת 13 או את מערכת החינוך בכול. תתמקדו בשאלה אחת: האם אנחנו רוצים לחיות בחברה שכזו?
מבחינתי התשובה חד-משמעית: לא ולא ולא. וכדי שזה יקרה, הרבה אנשים יצטרכו להסתכל לפגיעה המינית עמוק בעיניים ולקבל את העובדה שיש לנו אחריות על זה. כדי שמשהו ישתנה - אנחנו צריכים לשנות אותו. אולי בגלל זה אנחנו לא באמת רוצים להסתכל לפגיעה המינית בעיניים.
אלה קנור (MA), רכזת ליווי הליך פלילי, מרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית, קריית שמונה, גליל-גולן. קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: לנשים 1202 לגברים 1203. בימים אלה מתקיים מבצע התרמה ברשת סופר-פארם למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
