שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    עסקות הטיעון - הגולם שקם על יוצרו
    מעודדים חפים מפשע להודות, מוותרים על בירור האמת. זו תעשייה. קטעים מהספר "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות"

    לי פאסטוו הייתה רעייתו של האחראי על הכספים בחברת הענק אנרון שהתמוטטה. בעלה הואשם בהונאה שתרמה להתמוטטות החברה. למרות שהיא עצמה, שהייתה אם לשני פעוטות, שהתה באותה תקופה בביתה, החוקרים הפדרליים חשבו שידעה על הרמאות של בעלה ואולי סייעה לו. הם איימו עליה שיאשימו אותה בעבירה חמורה שעונשה 12 שנות מאסר. במקביל היה ידוע שבעלה צפוי ללכת למאסר ממושך ולכן, אם תלך גם היא למאסר, הילדים הקטנים יישארו ללא הורים בבית.

     

    בשל כך הציעה לה התביעה עסקת טיעון עם עונש מומלץ של חמישה חודשי מאסר בלבד. העסקה כללה הבטחה מפורשת שבני-הזוג לא יאסרו בו-זמנית, כך שבכל זמן נתון יהיה לילדים הקטנים הורה בבית: תחילה תיאסר האם ורק לאחר שחרורה ייאסר האב. האם ניתן לומר שהאם בחרה בחירה חופשית ומרצון להודות? נראה שלא. לאחר שהודתה, השופט סבר שהעונש המוסכם קל מדי וגזר עליה שנת מאסר.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    הקלישאות של קרי / שאול אריאלי

    ישראל אשמה / שאול רוזנפלד

     

    ב-13 פרשות שנחשפו בשנים האחרונות בארצות-הברית, הפלילו בשיטתיות חוקרי משטרה מושחתים יותר מאלף אזרחים חפים מפשע. בפרשת רמפרט התברר שעשרות שוטרים עסקו בשיטתיות בהפללת חפים מפשע, תוך שהם "שותלים" אצלם סמים או נשק. לאחר חקירת הפרשה שוחררו 156 אנשים שהורשעו כך - רובם היספאנים. בפרשת טוליה, העיד סוכן משטרה שקר בכמה משפטים שונים וטען שחמישים תושבים אפרו-אמריקנים שונים מכרו לו סמים. כולם הורשעו על בסיס עדותו. לאחר חקירה נחשף שסוכן המשטרה היה פושע רמאי והמורשעים זוכו ושוחררו. פרשות רמפרט וטוליה מוכיחות שעסקות הטיעון יוצרות מצב קשה. 81% מהמורשעים בטעות הודו בעסקות טיעון למרות חפותם. האם טעו? לא בהכרח. בפרשת טוליה, היה העונש הממוצע למי שעמד על חפותו 51 שנות מאסר (!) ואילו מי שהודה הודאת שווא במסגרת עסקת הטיעון נשלח לארבע שנות מאסר. המערכת מטילה קנס כבד על ניהול משפט: מענישים בחומרה את מי שעומד על חפותו, וכך דוחפים את רוב הנאשמים להודות.

    ספרו של פרופ' בועז סנג'רו  (צילום: באדיבות הוצאת "רסלינג")
    ספרו של פרופ' בועז סנג'רו (צילום: באדיבות הוצאת "רסלינג")
     

    קשה מאוד לחשוף הרשעת שווא. קשה שבעתיים כשהנאשם הודה במסגרת עסקת טיעון. מקרה נדיר שבו יצאה האמת לאור הוא פרשת הגב' דינה בר-יוסף שהואשמה על-ידי בעלי הבית שבו עבדה כעוזרת בגניבה של 450 שקלים. מחשש שלא יאמינו לה שהיא חפה מפשע, היא נאלצה להודות, במסגרת עסקת טיעון, בעבירה של גניבה ממעביד. גם לאחר פיטוריה של בר-יוסף, המשיכו הגניבות מבית המתלוננים. הם הבינו שהגנב הוא אדם אחר - ושגרמו לגב' בר-יוסף עוול נוראי. לפיכך הם פנו למדור התביעות במשטרה במכתב, המצוטט בפסק-הדין, שבו נאמר כך:

     

    "זה זמן ברור לנו שהגברת דינה בר יוסף ידיה נקיות ולא עשתה את המעשה שיחסנו לה. היא לא לקחה מאיתנו כסף. התעוררנו לזה, אחרי שגם כשהפסיקה לעבוד אצלנו חסרו לנו סכומי כסף. ומכאן הוכחה חותכת שהגברת בר יוסף נקיה מכל אשמה. אנחנו טפלנו בנושא היעלמות הכספים באופן מתאים ובהצלחה. צפינו שאם וכאשר יתנהל משפט נגד הנ"ל נוזמן על-ידי התביעה להעיד במשפט. כמובן שהיינו מודיעים לבית-המשפט שתלונתנו בטעות יסודה. מכיוון שלא הוזמנו להעיד וביוזמתנו חידשנו את הקשר עם הגברת בר יוסף, אז נודע לנו שמשפטה הסתיים. מצאנו לנכון ולחובה לתקן את העוול שנגרם לה על-ידינו. אנו פונים ומבקשים לבטל את הרישום הפלילי נגדה. אנו מוכנים להעיד בפני בית משפט או כל מוסד שיפוטי אחר מתאים, כדי להעמיד את הדברים על דיוקם.

     

    היועץ המשפטי לממשלה הנחה את המשטרה לבצע חקירה נוספת, ובסיומה של חקירה זו הסכים (באופן נדיר) לזיכוי, ובית-המשפט העליון זיכה את הגב' בר יוסף - 11 שנים לאחר שהואשמה והורשעה. לכאורה ניתן ללמוד מכך שמערכת אכיפת החוק הפלילי יודעת לתקן טעויות. אלא שמדובר במאורע נדיר. בית המשפט העליון מקבל בממוצע רק בקשה אחת בשנה למשפט חוזר מתוך עשרות בקשות ולנוכח רבבות הרשעות. רובן המכריע של הרשעות השווא לא תתגלינה לעולם. ניתן להדגים זאת באמצעות המקרה הנוכחי: מה היה קורה אילו הגניבות מבית המתלוננים לא היו נמשכות? או אילו המתלוננים לא היו מגלים מיהו הגנב האמיתי, או שהיו אדישים לעוול שגרמו? לו הייתה אחת האפשרויות הללו מתקיימת, לא היה המקרה נחשף לעולם. במקרים רבים אחרים, גם לאחר שהמקרה לכאורה נחשף, רשויות אכיפת החוק ובתי המשפט לא מצאו לנכון לתקן את הטעות. התיקון הוא מאורע נדיר, בגדר נס.

     

    מנגנון שהוא אסון

    במסגרת עסקת טיעון, הנאשם מסכים להודות בעובדות המגבשות עברה מסוימת ובתמורה התביעה מוותרת על האשמתו בעברה חמורה יותר או מסכימה לעונש חמור פחות מזה הצפוי לנאשם אם יורשע לאחר משפט שבו יישמעו עדים ותוצגנה ראיות. היתרון המרכזי המיוחס לעסקות הטיעון הוא היעילות. החיסרון המרכזי הוא שמכיוון שמוותרים על בירור האמת, גם חפים מפשע מורשעים. בספרות המשפטית אנו מוצאים התייחסויות שונות לעסקות הטיעון: היו שהציעו לראות בעסקת הטיעון חוזה, היו שהציעו לראותה כפשרה, והיו שהציעו לראותה כאסון. להערכתי, האפיון כ"אסון" הוא המשקף ביותר את התופעה.

     

    מנגנון עסקות הטיעון הוא אחד המנגנונים המרכזיים המאפשרים הרשעות רבות של חפים מפשע. זוהי, למעשה, תעשייה שלמה של הרשעות, הן של אשמים והן של חפים מפשע. יש כמובן קשר הדוק בין שיעור ההרשעות הגבוה מאוד אצלנו לבין שיעור עסקות הטיעון. השניים מחזקים זה את זה: מצד אחד, מכיוון שבעסקת טיעון התוצאה היא תמיד הרשעה ולא זיכוי, ברור שעסקות הטיעון תורמות לכך ששיעור ההרשעות אצלנו כל-כך גבוה (לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב"עבירות רציניות" שיעור ההרשעות הוא למעלה מ-99%). מצד שני, משום ששיעור ההרשעות אצלנו כל-כך גבוה, אין זה פלא שכמעט כולם מעדיפים להודות במסגרת עסקות טיעון - גם אשמים וגם חפים.

     

    ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת עלולה לאשר את הצעת חוק סדר הדין הפלילי (הסדר טיעון), התש"ע-2010. חוק זה יכשיר את השתלטות עסקות הטיעון על המשפט הפלילי, מבלי לקבוע מנגנון למניעת הרשעות של חפים מפשע. הצעת החוק מאכזבת. חרף השימוש בביטוי המעודן "הסדר טיעון", מבחינה מהותית מדובר בעסקה. בית המשפט העליון אמר עליה פעמים רבות: "הכרח בל יגונה". פרופ' קיפניס סיפר על מרצה האומר לסטודנט כך: "כדי לתת לך ציון עלי לטרוח ולקרוא את עבודתך. הצצתי בעמוד הראשון ונראה לי שהציון יהיה חלש - D. אני מציע שתסכים לציון B מבלי שאצטרך לקרוא". התלמיד נאלץ להסכים ומוותר על הסיכויים לקבל A. האם היינו מקבלים מהמרצים דרך יעילה כזו של קביעת ציונים? ברור לכולם שאיננה מוסרית. אך שליחת אנשים למאסר בדרך דומה נחשבת אצלנו "הכרח בל יגונה" או אפילו דבר חיובי: בשנים האחרונות בית-המשפט העליון מעודד את השימוש בעסקות הטיעון, בשם היעילות.

     

    השתלטות על ההליך הפלילי

    עסקות הטיעון השתלטו על ההליך הפלילי: ב-80% עד 90% מהתיקים כלל לא מבררים את האשמה בדרך של הצגת הוכחות. בית-המשפט העליון קיבל כנימוקים לגיטימיים מצד התביעה לעריכת עסקת טיעון לא רק את השאיפה לחסוך במשאבים, אלא גם את קיומם של קשיים ראייתיים. אך הרי כשאין ראיות המספיקות להרשעה, ייתכן מאוד שמדובר באדם חף מפשע. הפער הגדול בין העונשים המופרזים הקבועים בחוק העונשין שירשנו מהמנדט הבריטי, לבין העונשים שמציעה התביעה, עלול לפתות חפים מפשע להודות.

     

    הצעת החוק עלולה להנציח את המצב הרע הקיים. היא קובעת שעל בית-המשפט לוודא אך ורק שהנאשם הבין את תוכן העסקה ושהודה באשמה מרצונו. אין דרך פלא לוודא שההודאה הייתה מרצון. כולם הרי לוחצים על הנאשמים להודות: תובעים, שופטים ואפילו סנגורים. בעיה קשה יותר היא שהצעת החוק כלל לא דורשת שבית-המשפט ינסה לוודא שתוכן ההודאה אמת. יש לקבוע בחוק שתיק החקירה של המשטרה והתביעה יועבר לבית-המשפט, ושעליו יהיה לבחון אם יש ראיות שלפחות לכאורה מוכיחות שהנאשם אכן עבר את העבירה (רצוי מאוד לקבוע רף הוכחה גבוה יותר, כגון 51%). אם לא ייקבעו מנגנוני בטיחות כאלה, תמשיך להתנהל תעשייה שלמה של הרשעות ללא הוכחות, הן של אשמים והן של חפים מפשע.

    רבים מדי מוכתרים כעבריינים. אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
    רבים מדי מוכתרים כעבריינים. אילוסטרציה(צילום: shutterstock)
     

    שיקול הדעת השיפוטי המאפשר לדחות עסקת טיעון הוא מצומצם מדי (וכשהוא כבר מופעל, מדובר כמעט תמיד בהחמרה בעונש), ושיקול הדעת של התביעה לבחור בעסקת טיעון הוא רחב מדי. קיימת אפילו תופעה של ניפוח כתבי-אישום לשם השגת עסקות מסוימות. זוהי, למעשה, סחיטה. הצעת החוק כלל לא מנסה למנוע זאת.

     

    נדרש גם פיקוח חיצוני על עבודת הפרקליטות ועל המדיניות שלה באשר לעסקות הטיעון. במקום שבו השיטה היא של עסקות טיעון, שיטה שאני מסתייג ממנה מאוד, צריכה להיות לנאשם זכות לקבלת הצעה הוגנת לעסקת טיעון. הדבר לא צריך להיות חסד של התובע המסוים כלפי הנאשם המסוים או סנגורו. בהיעדר זכות כזו, הופכות רוב זכויות הנאשמים לריקות מתוכן, שהרי מרבית ההליכים הפליליים במדינת ישראל מסתיימים בעסקות טיעון.

     

    תפסת מרובה לא תפסת

    לסיום, אבקש להתייחס בקצרה לטענת הנגד המושמעת אצלנו שוב ושוב, שלפיה ללא עסקות הטיעון מערכת אכיפת החוק הפלילי תקרוס. הלכנו בעניין זה אחרי האמריקנים. הגענו לרבבות תיקים בשנה. בארצות-הברית פורסמו מאמרים אקדמיים המצביעים על הקשר הדו-כיווני בין עסקות הטיעון לבין מה שמכנים עודף פליליות. בכיוון האחד עסקות הטיעון אפשרו ריבוי הליכים; ובכיוון השני, מכיוון שהמערכת מנהלת כיום יותר מדי הליכים, היא אכן לא מסוגלת לעשות כן תוך בירור האשמה.

     

    המשפט הפלילי הוא גולם שקם על יוצרו. הוא משתלט על חיינו. יש הנחה מוטעית שלפיה את כל תחומי החיים ניתן להסדיר באמצעות המשפט הפלילי, אשר במקורו נועד, כמובן, לתופעות האנטי-חברתיות המסוכנות ביותר. אם כמעט הכול עלול להיחשב פלילי, הרי ש"תפסת מרובה לא תפסת". אנו מאבדים את הסטיגמה, את הקלון שבהרשעה הפלילית. רבים מדי מוכתרים כעבריינים.

     

    אם אנו מבינים שאנו ניצבים בפני פליליות יתר, שאותה יצרו עסקות הטיעון המאפשרות להשיג בקלות רבבות הרשעות בשנה, אזי האיום שהמערכת תקרוס כבר לא כל-כך מפחיד. אגלה לקוראים סוד קטן: אם תבוטל השיטה של עסקות הטיעון, או לפחות תצומצם באופן משמעותי, דבר לא יקרוס. בפרקליטות ייאלצו לקבוע סדרי עדיפויות ולהתרכז באכיפת העברות בעלות האופי הפלילי האמיתי, שלגביהן יש ראיות משמעותיות, ויפסיקו לרדוף את האזרחים באמצעות המשפט הפלילי כשמדובר בעניינים של מה בכך. בה בעת, מתוך צמצום תעשיית עסקות הטיעון, נרוויח את החזרה לניסיון ראוי למשפט צדק שלאחר הוכחות ונפסיק להרשיע אנשים באופן סיטונאי מבלי להתעניין באופן רציני בשאלת אשמתם.

     

    קטעים מפרק בספרו של פרופ' בועז סנג'רו "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות" הרואה אור בהוצאת "רסלינג". פרופ' סנג'רו הוא ראש החטיבה למשפט פלילי ולקרימינולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עסקות הטיעון - הגולם שקם על יוצרו "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    כלא אסיר סורגים בית סוהר אילוסטרציה
    צילום: shutterstock
    צילום: באדיבות המרכז האקדמי למשפט ולעסקים (רמת-גן).
    פרופ' בועז סנג'רו
    צילום: באדיבות המרכז האקדמי למשפט ולעסקים (רמת-גן).
    מומלצים