על שואה וסליחה ברואנדה - 20 שנה אחרי

קרוב למיליון בני אדם נטבחו ברואנדה בתוך מאה ימים בשנת 1994. הג'נוסייד, רצח העם ברואנדה, היא השואה של האנושות בעידן המודרני, וגם בשנת 1994, השוב, העולם עמד מנגד, העולם שתק.

אלי ויזל, ניצול השואה וחתן פרס נובל לשלום אמר: "במקום בו גבר או אישה נרדפים בשל גזעם, דתם או דיעותיהם הפוליטיות, באותו רגע, מקום זה חייב להפוך למרכז העולם", ואכן, לפני 20 שנה רואנדה הפכה לפצע הכואב והמדמם של העולם. רואנדה הציבה מראה בפני העולם המערבי, לכך שלקחי השואה לא הופנמו ולא יושמו.

 "אני סולחת לרוצחי המשפחה שלי"- כתבתה של שלומית שרביט-ברזילי:

הכתבה היא חלק מסדרת האינטרנט "מייבשי הדמעות" לצפייה בפרקים נוספים לחצו כאן

בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם הגעתי לרואנדה כנציגה הרישמי של מדינת ישראל, מדינת היהודים. באתי לכאן כדי להביע את ההזדהות העמוקה של מדינת ישראל והעם היהודי עם שואת העם הרואנדי.

זו לא הפעם הראשונה שלי כאן. הייתה לי הזכות לעבוד ברואנדה בין השנים 2008-2012 כשהקהילות היהודיות בארה"ב, בראשות הגב' אן היימן ז"ל ובשיתוף "ימין אורד יוזמות חינוך" בראשות ד"ר חיים פרי, הרגישו שעלינו, כחלק מהעם היהודי שעבר את השואה, לעשות מעשה למען העם הרואנדי.

באותה שנה הקמנו את בית היתומים "אגהוזו-שלום", ולי הייתה הזכות הגדולה לשמש כמנהל חינוך והדרכה בכפר. משמעות המילה "אגהוזו" ברואנדית היא "המקום בו יבשו הדמעות", ה"שלום" מסמל את העשייה היהודית והישראלית שלנו ברואנדה. הרעיון מאחורי היוזמה התבסס על הידע שהצטבר בכפרי הנוער בישראל, בשיקום ילדים יתומים ניצולי השואה, ואת הידע הזה העברנו, בחלקה הקטנה שלנו, לעם הרואנדי.

משורדים למנהיגים 

לכפר היתומים הגיעו 500 ילדים שבורים פיזית ונפשית, ללא אף אחד בעולם וללא סיכוי לאיזשהו מחר. תהליך הריפוי של הילדים היה קשה ומורכב. חלקו הראשון של מודל החינוך שפיתחתי בכפר התבסס על "תיקון הלב" , וחלקו השני על "תיקון עולם". המטרה הראשונה הייתה קודם כל לרפא את לב הילדים, ולאחר מכן לחזקם ולבנות את אישיותם על ידי עזרה ותרומה לזולת. מטרת העל הייתה להפוך את הילדים משורדים – למנהיגים.

בשנה שעברה סיים המחזור הראשון של הילדים את שהותו בכפר. 98% מהילדים סיימו עם תעודת בגרות מלאה, וכיום חלקם לומדים במוסדות האקדמיים הנחשבים ביותר בארה"ב ובקנדה. אני נמצא בקשר עם הילדים עד היום, ונפעם לגלות כל פעם מחדש, איך כל אחד מהם משמש מנהיג במקום בו הוא נמצא, בין אםכפר ממנו הגיע ברואנדה, בארה"ב או בקנדה.

במהלך טקס הזיכרון הממלכתי והמרגש, בפני אלפי אנשים, ביניהם נשיאים, ראשי ממשלות, שרים ודיפלומטים מכל העולם, שרו ילדי הכפר את ההמנון הרואנדי ילדי הכפר. הביטחון, העוצמה ותחושת המסוגלות העצמית של הילדים היוו בשבילי עוד "סגירת מעגל" קטנה. אלו אותם ילדים שלפני 4 שנים, הגיעו לבית היתומים עם צלקות עמוקות, פיזיות ונפשיות ולא היו מסוגלים לתקשר עם בני אדם, כי פחדו שאלו ייפגעו בהם.

העם הרואנדי עובר בעשרים השנים האחרונות תהליך מרשים של איחוי פצעים, אחדות, צמיחה כלכלית ודאגה של הממסד לפרט,  דבר נדיר ומיוחד ביבשת אפריקה. הצמיחה כיום ברואנדה עומדת על 8% בשנה, ועתיד המדינה נראה בכיוון מעודד. העם הרואנדי, בראשות הנשיא קאגמה, ועל כך גם הצהיר

בנאומו, מחוייבים לעתיד רואנדה המאוחדת, מחוייבים לפיתוח המדינה בטווח הארוך ומחוייבים לזכור את הרצח שהתחולל כדי ש"לעולם לא עוד".

למרות שמדינות המערב חוטאות הרבה פעמים בהתנשאות ובפטרוניות כלפי מדינות אפריקה, יש לנו, למדינת ישראל, מה ללמוד מרואנדה. אמנם אנחנו יודעים ללמד אותם הרבה דברים, בכללם גם איך לשקם דור שעבר שואה, אך כשאני רואה את האחדות המתגבשת כיום ברואנדה, כולי תקווה שגם אנחנו, בחברה המתקדמת והמודרנית שלנו, נשכיל יום אחד ללמוד מהם משהו על איחוי קרעים ואיחוד שורות בתוך העם.