רק שאבא שלה לא יגלה שאני מגמגם

"מחקרים מראים שהפחד מספר אחת של אנשים הוא דיבור בפני קהל. הפחד השני הוא מהמוות. זה נשמע לכם הגיוני?! משמעות הדבר היא שאם אתה הולך להלוויה, עדיף לך להיות בארון מאשר לומר את ההספד".

עוד בנושא:

ואת זה לא אני המצאתי, אלא הגדול מכולם, ג'רי סיינפלד. ולמה אני מספר לכם את זה? כי אחרי שכבר השגתי את הבחורה, השלב החשוב ביותר ביצירת מערכת יחסים אמיתית איתה הוא שהחברים והמשפחה שלה יאשרו אותך.

כלומר, שלב א' הוא עוד השלב הקל (ע"ע הפוסטים הקודמים), אבל אם הצלחת "לעבוד" על הבחורה שאוקיי אתה מגמגם, אבל אולי גם הגבר הנכון עבורה - אין שום סיכוי שבעולם שתצליח לעבוד על החברים ובני המשפחה שלה, או יותר נכון - על אבא שלה.

וככה, בלי לקבוע משהו מוקדם, היא אומרת לי "בוא ניסע רגע לחברים שלי או לבית של ההורים שלי". ואני נותר המום. הרי דברים כאלה דורשים הכנה מוקדמת! צריך לשים את הז'קט הנכון שמשדר שהבת שלך, החברה שלך, בידיים טובות, צריך להתכונן, להביא יין, משהו. ופתאום, ללא כל התראה מוקדמת, אני נזרק למים העמוקים.

באוטו, בדרך, אני שוב מתביית על מילה מסוימת ונהיה חרדתי כרגיל. "בטח כולם ישאלו מאיפה אני", אני חושב לעצמי בבהלה. "שיט! רק שלא אגמגם במילה שוהם! לא! עשיתי את זה שוב! עכשיו אני בטוח אגמגם בה כפליים!".

לאאא! אמרתי שוהםםםם!! אההה! הלך עלי!(shutterstock)

לבד ביקום הזה שלה

אני נכנס לבית שלה וכל המשפחה נמצאת. כולם מנשקים אותה על הלחי ואני מביט בהם. היא אומרת את השם שלי בגלל שהיא יודעת רק מלהסתכל על הפנים המבוהלות שלי שאני זקוק לזה. "היי כולם, זה אמיר", היא אומרת כשחיוך גדול על שפתיה, ואני, כמובן, שותק. היא ממשיכה לשוחח עם אנשים נוספים, מקלה עליי את הנחיתה הכואבת.

ואז מגיע הרגע שהיא ממשיכה הלאה, הולכת לאן שהיא הולכת ואני נותר לבדי ביקום הזה שלה. עוד רגע מישהו יתפוס אותי לשיחה, והופ! אז אני בורח לרגע לטלפון, בתקווה שיראו שאני עסוק ולא יבקשו לפנות אלי.

עד כמה אני לחוץ? דמיינו שאתם מגיעים למקום עבודה חדש. מה תעשו בימים הראשונים? הגיוני שתחפשו את האיש שנראה לכם הכי נורמלי. את האדם שאתם הכי יכולים להתחבר אליו. העוגן. הוא זה שאפשר לנסות לשוחח איתו כשלא מכירים אף אחד, וזה גם מה שהחלטתי שאעשה, למרות שבמקרה שלי אני למעשה מבזבז את הזמן עד שהרגע הכי גדול של הערב הזה יגיע. אבל לזה נגיע בקליימקס.

אם בדייט לבד עם בת הזוג שלי, חשבתי כל הזמן איך לא לגמגם במילה "שוהם" והיא הצילה אותי, הפעם אין חבלי הצלה. מתישהו מישהו מהמשפחה שלה יתפוס אותי לשיחה קצרה וישאל, "אז מאיפה אתה?". ושוב אצטרך להגיד "זה ליד שדה התעופה, מקום כזה נחמד".

התקליט ממשיך להסתובב

באירועים כאלו התגובות לגמגום מפתיעות בכל פעם מחדש. יש את הבוחנים, שעדיין לא בטוחים אם זה נכון או לא נכון שיש לי בעיה בדיבור, אז הם בכוונה שואלים שאלות בכדי להיות בטוחים.

"אמרת שאתה גר ב...?"

"ש...שוהם".

"שוהם, שוהם, שוהם... לא מכיר. אז כמה זמן אתה גר ב..."

"ש...שוהם? 15 שנה".

"נחמד. מה שם המקום תזכיר לי?"

"ש..ש..שוהם".

יש את החבר'ה האלה שמיד עולים על זה שאני מגמגם ושואלים אותי על זה. "הא, אכפת לך אם אשאל אותך משהו אבל אל תיעלב... כמה זמן אתה מגמגם?". מה שנשמע כמו שאלה לגיטימית, אותי לפחות, מורידה לרצפה. "מילדות", אני עונה והם לא מפסיקים. "ניסית לטפל בזה?" אבל עם השנים אתה לומד להכיר בכך שהאנשים ששואלים מנסים לעזור ומבין שזה לא נורא כל-כך.

ואז, בעודי מהרהר על הדברים, משתדל להימנע מקשר עין, אני יודע בתוך תוכי שהרגע הגדול מתקרב אלי בצעדי ענק ומתישהו הוא ישיג אותי עוד בטרם אהיה מוכן. הרי גם אם אתה מבקש לא לגמגם, אתה תגמגם. פה לא תעזור לך שום שיטה, פה אתה מגיע כבר עם האקדח מכוון לרקה. וכך, בסופו של דבר, האבא שואל אותי שאלה לפני כולם, ממש ברגע הקריטי ביותר.

זה בדרך כלל קורה שניה לפני שכולם מתיישבים לאכול, או רגע לפני ששרים יום הולדת שמח. גם אם הבת שלו תגיד לו שאני בסה"כ ידיד, האבא קולט, הוא יודע, הוא מכווץ עיניים, שם משקפיים ובוחן את הזאב שהגיע למאורה שלו. וככה לפני כולם, למרות שהוא יודע את התשובה, הוא שואל את שאלת השאלות, "אז מאיפה אתה, אמיר?".

בואו להכיר רווקים ורווקות גם בפייסבוק של ערוץ יחסים.

מזדהים עם אמיר?  'אמב"י – ארגון מגמגמים בישראל, מקיים סדנאות אימון למגמגמים, בכל הגילאים, להתמודדות עם מצבים שונים בחיי היום יום.