משבר הדיור: צריך לחזור לבנייה ציבורית

המושגים "דיור ציבורי" או "בנייה ציבורית" הפכו בעשורים האחרונים בעיני רבים למשהו גס, טפל או לכל הפחות מחוץ ללקסיקון. פעם אחר פעם נתקלתי בהרמות גבה בקרב יזמים ומקבלי החלטות, כאשר העליתי את הרעיון לחזור לבנייה הממשלתית הציבורית.

דיור ציבורי - כותרות נוספות בערוץ הנדל"ן :

• מדיניות הדיור הציבורי תשמר את מעגל העוני
• "עם 1,000 שקל אי אפשר אפילו לשכור מחסן"
• "הדיור הציבורי תקוע בגלל פוליטיקה קטנה"
  

הקונוטציה המיידית של דירות בבנייה ציבורית היא התפיסה המפא"יניקית הסוציאליסטית משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, לצד תמונה של דירות שיכון עלובות שסובלות ממחסור מוחלט במפרט טכני בסיסי, בפיתוח סביבתי לוקה בחסר ושמאופיינות בכניסות מוזנחות, אפלות ומלוכלכות.

כילדה שגדלה במעברה סחופת גשמים ובוץ בפאתי תל-אביב, עבורי ועבור הוריי דירת שיכון מחברת דיור ציבורי הייתה בבחינת חלום כמעט בלתי מושג. כשאבי קיבל דירה כזו בשיכוני שכונת יד אליהו במזרח תל-אביב, אחרי שנים רבות של מאבק והפגנות רחוב, הייתה זו עבורו ועבור כל בני המשפחה פריצת הדרך הדרמטית ביותר באיכות חיינו; וההכרה שהנה, גם אנחנו יכולים להיות הבעלים של 4 קירות.

אף לא אחד מאיתנו בדק אם יש או אין לובי, אם יש או אין ברזים מעוצבים של חמת או גוהר, אם יש או אין מטבח של רגבה או סמל, ואם יש או אין אסלות סמויות בשירותים. עבורנו, קבלת הדירה הייתה גושפנקה ברורה לכך שגם אנחנו אזרחים ישראלים שיכולים לזקוף את קומתם. שגם אנחנו רשומים כדת וכדין ברשם המקרקעין.

אפשר רק להסתכל בקנאה לאחור

כיום, שנות דור לאחר מכן, צעירים רבים - ובהם גם בעלי משפחות עם ילדים - מחוסרי דירה ויכולים רק להסתכל לאחור בקנאה על מי שקיבל בשעתו דירה מחברות כמו חלמיש, עמידר, מוריה, חלד או עזרה ובצרון. הפרטת שוק הנדל"ן העצימה את הקיטוב המעמדי והחברתי, ואת הפער בין אלה ש"יש להם" ובין אלה ש"אין להם".

הסטטיסטיקה אינה משקרת: שיעור הישראלים - יהודים, ערבים, חרדים, דתיים וחילונים - שאין בבעלותם דירה הולך וגדל משנה לשנה. אם הקצב הזה יימשך, בתוך עשור, מקסימום שניים, נגיע למצב מסוכן מאין כמותו, לפיו כל ישראלי שני יהיה מחוסר דירה - חבית חומר נפץ שמי ישורנה?

כדי להימנע ממצב כזה צריך להגדיל משמעותית את התחלות הבנייה בישראל על מנת להוריד את מחירי הדירות. מדוע שממשלת ישראל לא תרכז את כל המאמצים לצורך כך - ולחזור לשיטת החברות המשכנות שכה הצליחה בעבר?

גם בתחילת שנות ה-90, כשהגיעו מיליון עולים לישראל, הצליחה הממשלה באמצעות שיטה זו להגדיל תוך שנתיים-שלוש בלבד את מספר התחלות הבנייה מ-20-30 אלף לשנה בשנות ה-80, לכ-100 אלף לשנה בקירוב במחצית שנות ה-90.

נכון, הבנייה לא הייתה תמיד הכי משובחת בעולם. נכון, הפיתוח הסביבתי לעתים קרובות התאחר במשך שנים. נכון, המיקום לא תמיד היה אידיאלי. אבל, וזה אבל גדול, היו דירות ליוצאי צבא, היו דירות לזוגות צעירים, היו דירות למשפרי דיור, היו דירות לעולים חדשים, ליהודים כערבים, לחילוניים כחרדים. וזה הלא מה שהכי חשוב. הלא כן?

הכותבת היא מנכ"לית חברת מידע עסקים